מי אמר שהערבים מעודדים אלימות נגד נשים. בשני פסקי הלכה מן העת האחרונה נקבע כי לאישה מותר להשיב לגבר כגמולו אם היכה אותה. הראשון שפסק כך הוא השיח' עבד אלמוחסן עביכאן, חבר מועצת השורא (הפרלמנט הממונה) בסעודיה. הוא התיר לאישה להשתמש באותו אמצעי אלימות שבו נקט כלפיה הבעל, אם נשקפת סכנה לשלומה. עביכאן האיץ באישה לפנות לשכנים, לזעוק, או לטלפן לשירותי ההצלה. רק במקרה אחד, הסביר, אסור לה להכות את הבעל: אם יש סיכוי שתינצל מן העונש ולא תוכה. כיצד תיצור לעצמה מצב כזה? זאת לא הקפיד השיח' לומר.
הפוסק הטורקי פתחאללה גולאן, המתגורר בארצות הברית, הגדיל לעשות: הוא תבע מן האישה המוכה לרכוש ידע בתורת לחימה כלשהי, כמו קראטה, ג'ודו או טאקוונדו. "אם גבר סטר לאשתו, יש לה זכות לסטור לו פעמיים. זו הגנה עצמית והיא מותרת", אמר. הפוסק הטורקי אף ציין כי הנביא מוחמד מעודו לא היכה אישה, ויידע זאת כל גבר.
שתי הפסיקות הללו זכו לברכה מגדולי הפוסקים, סונים ושיעים כאחד. מה שמעניין בתגובות שחוללו היה אופיין החילוני. חכמי הדת מטיפים להגנה עצמית, ומודים שאין בכך קשר לעבודת האל. "אין הבדל בין גבר לאישה, או בין עלוב נפש לנשוא פנים, כי האנשים כולם שווים בפני האל. מי שהותקף, אסור לו לשתוק", קבע השיח' עבד אלחמיד אטרש, יו"ר ועדת הפסיקות באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר. ואילו הפוסק השיעי מוחמד חוסיין פדלאללה, אחת הדמויות שהשפיעו יותר מכולן על האידאולוגיה של חיזבאללה, הודה בכך מפורשות: "אנו סבורים שאין פה כל עיקרון הלכתי. זכותו של כל אדם מותקף להגן על עצמו. אין כל בסיס הלכתי לבעל, לאב, לאח או לכל אדם אחר להכות אישה, בפרט אם המכות חזקות. זכותה להגן על עצמה".

יאללה, מכות (2)
משחק אינטרנט אטרקטיבי מעסיק את חובבי הז'אנר בלבנון: הכה את הפוליטיקאי. חברת תכנות מקומית מציעה לגולשים לבחור את המנהיג השנוא עליהם ביותר, ולהתמודד מולו כמו שרק גברים יודעים לעשות. הרעיון פשוט מאוד: שתי הדמויות עומדות זו מול זו ומתגוששות בדרכים שונות: אגרופים, קרבות סיף, מהלומות קלשון, יריות, טילי קטיושה. מי שחוטף בוכה, ומי שמחטיף צובר נקודות.
במציאות הפוליטית של לבנון, אין דרך טובה מזו לשחרר כעסים על הממסד הפוליטי, שאותו רוב האזרחים מתעבים. הוגי המשחק ידעו זאת היטב, והעמידו לרשות הציבור את האופורטוניסטים מבין מנהיגי לבנון, ובלבד שירצו להלקותם. אפשר למצוא שם את וליד ג'ומבלאט הדרוזי, מחליף נאמנויות מקצועי; את איש הפלנגות סמיר ג'עג'ע, רופא שהפך למחסל וכיום הוא חבר פרלמנט מהוגן; את מישל עוון, גנרל שמרד בסורים וכיום נחשב לחביבם; את נביה ברי, מנהיגה הנצחי של תנועת "אמל" השיעית; ואת סלימאן פרנג'ייה, אחד מנציגי הדור הצעיר, והלא אהוב במיוחד, של ההנהגה הנוצרית. את הרשימה סוגר סעד חרירי, יורש המיליארדים של האימפריה המשפחתית, הנחשב לנציג נאמן של העדה הסונית.
"מן המפורסמות הוא שהעולם הוא תאטרון", פונים הוגי הרעיון למשתמשים. "אנו שואלים - כמה פעמים בעבר נקבע גורלה של לבנון בידיה שלה? הרי מקדמת דנא היינו ועודנו בובות המופעלות בידי אחרים, בין על בסיס עדתי, ובין אם מסיבות דתיות. כעת, בפעם הראשונה, אנו הופכים את כיוון התנועה. נהיה אנו השולטים, והם הבובות".
הרעיון נולד במוחו הקודח של זיאד פראלי, מתכנת צעיר מביירות, בעיצומן של מהומות דצמבר 2006. המפלגות השיעיות, בהנהגת חיזבאללה, פרשו מן הממשלה במחאה על נטייתה הפרו-מערבית של הממשלה לאחר המלחמה. המחאה, שנועדה לאלץ את ממשלתו של פואד סניורה להתפטר, נוהלה באמצעות הפגנות ועימותי רחוב. "יצאתי מהבית למשרד ונוכחתי לגלות שאני מוקף בתומכי הממשלה מצד אחד, ובאנשי אופוזיציה מצד שני, שהתקוטטו באבנים ומקלות", הוא מספר. "הגיל שלהם משך את תשומת לבי. רובם לא היו בוגרים מ-17. הם היו בובות שהופעלו בפקודתם של גדולים מהם על-פי אמות מידה עדתיות, ולא הודות לאידאולוגיה כלשהי".
כל לבנוני ימצא את מקומו במשחק הזה: שיעים ישמחו להכות את חרירי, תומכי עוון יבקשו את ראשו של ג'ומבלאט, מעריצי חרירי יבוזו לפרנג'ייה ולברי, וכמעט כולם ירצו לירות בג'עג'ע. רק קבוצה אחת תרגיש עצמה מקופחת. אלה הם שונאי חיזבאללה. פראלי וחבריו ויתרו על דמותו של חסן נסראללה, ומנעו מהגולשים את התענוג שבשיגור קטיושה היישר לפרצופו.
אין מדובר במקרה. במדינה כמו לבנון, שבה תנועת חיזבאללה מנהלת את סדר היום, אי-אפשר להאשים את יוצרי המשחק בפיזור נפש. "החלטנו שלא לפגוע באישים ובסמלים דתיים", הם מתרצים, אולם הנימוק אינו משכנע איש. ידוע לכל כי נסראללה וחסידיו רגישים לכבודו, וניסיון לשלבו ברשימת המתגוששים לא היה עובר בשקט. בלבנון, בין אם בעולם הווירטואלי או ברחוב, החיים מתנהלים לפי שני ספרי חוקים: האחד של המדינה, השני של חיזבאללה.
כתובת האתר: /amuod/moc.soidutslexiw.www

העישון ועונשו
איזה עונש מוכן אדם לקבל למען הנאתו הפרטית? מעשן עצבני עלה על מטוסה של חברת התעופה המלכותית הסעודית בעיר דמאם. חוקי התעופה הבין-לאומיים, האוסרים על עישון במטוס, לא דיברו אליו. עם המראתו של המטוס לכיוון הבירה, הוציא האיש סיגריה מכיסו, הצית אותה והחל לעשן להנאתו. אנשי הצוות ניגשו וביקשו ממנו לכבות את הסיגריה. האיש התמיד בסירובו, ועד מהרה הפעיל עשן הסיגריה את גלאי העשן, שצפצף והטריד את מנוחת הנוסעים.
הצוות הודיע לנמל היעד על עושה הצרות באוויר. עם הנחיתה בריאד, חיכו לו השוטרים על כבש המטוס. הוא נעצר, הובא למשפט מהיר ונענש. בית-המשפט קבע כי העישון איננו הבעיה, אלא החוצפה - וגזר עליו 50 מלקות.