מיליוני צופים בעולם הערבי זכו לצפות בשבוע שעבר בתחקיר טלוויזיוני ראשון מסוגו על פרשת אלי כהן, המרגל הישראלי שפעל בדמשק בראשית שנות ה-60. העיתונאי המצרי אחמד עבדאללה נסע לדמשק, ביקר בישראל, והמשיך לאירופה. באמצעות מצלמתו הביא עדויות של ישראלים וסורים המעורבים בפרשה.
בין המרואיינים ניתן למצוא את רעייתו של כהן, נדיה, בתו הבכורה, סופי בן-דור, ראש המוסד לשעבר, האלוף (מיל') דני יתום, והעיתונאי שמואל שגב, שחקר את הפרשה. את הצד הסורי ייצגו אב בית-הדין הצבאי במשפט, הגנרל סלאח א-דין ד'לי, ומנהל לשכתו של הנשיא הסורי דאז, מונדר מווסלי.
התוצאה, יש להודות, איננה מזהירה. הסרט התיעודי "מרגל בדמשק" איננו ממוקד ולא מצליח לחשוף פרטים חדשים אודות הפרשה. קשה להתעלם מהמאמץ האפולוגטי של הדוברים הסורים להקטין את תפקידו של כהן. "הוא היה מרגל כושל", קבע מווסלי.
אבל אחד משיאי הסרט היה שווה בכל זאת את המאמץ. באותם רגעים מספר עבדאללה כיצד הגיע לדמשק וביקש ממשרד ההסברה אישור לראיין את השופט ד'לי. הוא התבקש להמתין לתשובת הגורמים הביטחוניים, אבל זו לא באה. העיתונאי החליט לפעול שלא כמנהג עמיתיו. הוא הלך לבית השופט בכל זאת, מצויד במצלמה.
אב בית-הדין, ששלח את כהן לגרדום במאי 1965, לא התנגד לריאיון, אבל כמה דקות לאחר שהחל, כבו לפתע האורות. יושבי הבית הצליחו לחדש את הזרם, אבל זה נותק שנית. היה ברור כי אנשי ביטחון עקבו אחר הצוות וניסו לסכל את המפגש. בלית ברירה, התקיים הריאיון לאור נרות. העיתונאי רמז לצופים כי נאלץ להפסיקו, אך לא פירט מדוע. הסצנה כולה צולמה באפלה.
מעשהו של אחמד עבדאללה היה חריג מאוד בנוף הפעילות של התקשורת הערבית, שעדיין אנוסה לציית להנחיות מגבילות של גורמי ממשל. הוא חריג שבעתיים כיוון שמדובר בסוריה, המטילה פיקוח נוקשה מאוד על כיסוי עניינים בוערים הקשורים אליה. מי שצופה בערוצי הטלוויזיה המובילים בשפה הערבית יודע היטב כי דיווח מדיני עמוק מלבו של הממשל הסורי הוא אירוע נדיר. אם תשודר כתבה מדמשק, היא תתבסס על מסיבת עיתונאים שקיימה אישיות כלשהי, מסע של הנשיא למדינה זרה, או לכל היותר אירוע תרבותי כלשהו. חשיפות, גילויים, מתחים פוליטיים? מעטים, ורק אם האופוזיציה הדליפה זאת.
בדקות המעטות שבהן הוקלט הגנרל ד'לי, הוא נזכר בחילופי דברים שניהל עם הנאשם באולם. כהן, יליד אלכסנדריה, טען שכלל לא בגד. "הוא אמר לי: 'שירתתי את ארצי'", נזכר אב בית-הדין. "עניתי לו: 'מיהי ארצך? ישראל? איזה ישראל? ארצך היא מצרים. אתה גדלת במצרים'".

פדופיליה כהלכה
השיח' מוחמד בן עבד אלרחמן, פוסק מרוקאי, נתן היתר להתחתן עם ילדה בת תשע - וחולל סערה. "כבר ראינו בנות תשע שיש להן יכולת כלשהי לקיים יחסי מין כמו בנות בשנות ה-20 לחייהן ואף יותר", השיב לשואליו.
פרקליט זריז, עו"ד מוראד בכורי, מיהר להגיש תביעה. הוא טען כי ההיתר להינשא בגיל כה צעיר עלול לגרום נזק לקטינים חפים מפשע ולהגיע לכדי אונס. "פוסקי ההלכה יכולים היום בקלות לכופף את הדת לשירות הפדופיליה", כתב העיתון הליברלי "האיחוד הסוציאליסטי". "חכם הלכה האומר כי ילדה בת תשע מסוגלת להינשא, אינו מוצא כל חריג באונס תלמידות כיתה ד' או בנות השכנים הקטנות, והכל בשם הבגרות המנטלית".
למען ההגינות יש לציין, כי אף לא אחד מעמיתיו של השיח' עבד אלרחמן העניק לו תמיכה. "אנו יודעים כי אלה המנדבים לנו פסיקות כאלה", המשיך וטען העיתון, "אין להם קשר לאצילותו של המסר (דברי מוחמד לאדם)".

כל תמר מלמיליאן
כל מוסלמי יספר לך כי חודש הצום במסורת האסלאמית, הרמדאן, הוא סכנה לחובבי דיאטות. הסיבה לכך פשוטה מאוד. מרגע שיורדת השמש ועד לזריחתה, מותר לאכול. ארוחת שבירת הצום, המכונה איפטאר, היא רק ההתחלה במסע ארוך של סביאה. ערוצי הלוויין מפיקים במיוחד לחג סדרות וטלנובלות אטרקטיביות. כך יושבות משפחות שלמות מול הטלוויזיה עד השעות הקטנות ואינן חדלות לנגוס במזון.
כמו במימונה, אחד ממרכיבי הארוחה ברמדאן הוא אגף המתוקים, וגולת הכותרת היא צלחות התמרים. בסעודיה צופים השנה שבמהלך הרמדאן יימכרו חצי מיליון טונות מהפרי. בקהיר הפכו זה מכבר את מכירתו לחגיגה פולקלוריסטית: לכל סוג נתנו כינוי הלקוח משמה של אישיות ידועה. מפת הסלבריטאות מאפשרת, כצפוי, לדרג את האישים על-פי איכות התמרים. בעבר הדביקו את שמותיהם של אוסאמה בן-לאדן, יאסר ערפאת וסדאם חוסיין לטובים בזנים, או שהשתמשו בכוכבי הבד לצורך כינוי סוגי תמרים משובחים, בראשם הקומיקאי עאדל אימאם או השחקנית לילא עלווי.
אבל השנה מאסו הסוחרים בסכסוכים אלימים, והפכו בן לילה לרודפי שלום. בהתאם לכך, סיגלו לעצמם קוד שמות רך יותר. התוצאה היא מעבר חד לעולם הכדורגל. כך מצא את עצמו חלוץ נבחרת מצרים והאלופה אל-אהלי, מוחמד אבו-טריקה, מנדב את שמו לתמר הטוב ביותר, הנמכר ב-18 לירות (עשרה שקלים). שיקאבלה, כינויו של חלוץ זמאלק מחמוד עבד אלראזק, משמש לזן השני באיכותו. הוא נמכר ב-15 לירות (שמונה שקלים). למקום השלישי הסתנן שחקן זר - מנואל ג'וניור אגוגו, במקור מגאנה, אחר-כך נוטינגהאם פורסט, וכיום שחקן זמאלק. התמר שלו נמכר ב-12 לירות (שבעה שקלים).
האם אצלנו זה יכול לעבוד. הכדורגלן הישראלי היחיד שהצליח להטביע את חותמו על שוק הפירות והירקות היה אורי מלמיליאן, עם "כל אבטיח מלמיליאן", אבל מאז לא קמו לו יורשים - ובצדק. מנגו בניון? תפוחי אוואט? אפרסק בן חיים? נשמע כמו משקים חקלאיים בחבל לכיש. יש יצירות שטובות רק בשפת המקור.