איך בונים מנהיג? תלוי מי האבא. זה כמה שנים שקהיר צופה בעניין רב (ויש אומרים בסלידה) אחר הדרך שבה נשיא מצרים, חוסני מובארק, מכשיר את בנו לרשת את מקומו. גמאל, בן 44, נחשב לבעל הסיכויים הגבוהים ביותר להחליף את אביו, שבקרוב ימלאו לו 80 וסוף כהונתו כבר נראה באופק.
בתקופה האחרונה, בדחיפתה של האם סוזאן, מכין הנשיא את בנו ליום הגדול, לאט ובבטחה. גמאל מעורב היום כמעט בכל החלטה חשובה בצמרת השלטון. למעשה, הוא עוזרו הבכיר של אביו לכל דבר ועניין. כל זה אינו מפריע לשניהם לטעון כי הבן אינו רוצה במשרת נשיא מצרים (אולם אינם מכחישים כי ייתכן שישנה את דעתו בוקר בהיר אחד). הזהירות נובעת ממחאה חריפה של ארגוני זכויות אדם ו"האחים המוסלמים", המתסיסה בשנים האחרונות את הרחוב המצרי. התנועות חוששות שגמאל יירש את השלטון אוטומטית מאביו, כנהוג בסוריה ובדיקטטורות אחרות. עליו, הם אומרים, להתמודד ככל אזרח בבחירות חופשיות.
ההתנגדות להעברת השלטון לגמאל הפכה לאחת הסוגיות הבולטות ביותר בשיח הציבורי המצרי. בעיית הירושה משמשת בעבור מתנגדי מובארק עילה להזכיר לכולם עוולות נוספות: את זקנתו של הנשיא, את היעדרה של דמוקרטיה חופשית, את הצמיחה האטית ואת השחיתות בקרב הפקידות הבכירה.
כל אלה כפו על מובארק ובנו משנה זהירות בהליך הכשרתו של הילד, כדי שבבוא הרגע יהיה בעל הסיכויים הרבים ביותר לתפוס את השלטון, בין אם יתמודד בבחירות חופשיות ובין אם יקבל את הכיסא בירושה. מי שעוקב אחר קידומו של גמאל זוכר בוודאי כיצד טופטף שמו תחילה, לפני שמונה שנים, כמי שעשוי לרשת את אביו. אחר-כך החל להשתלב בפעילות המשמרת הצעירה של מפלגת השלטון, "המפלגה הלאומית דמוקרטית". משם, באופן לא טבעי, טיפס ועלה לצמרתה, וכיום הוא תופס את המקום השני במפלגה. אביו החל לשלבו גם בפעילות מדינית ושיגר אותו למשימות בלבנון ובוושינגטון. למרות זאת ברור כי ענייני חוץ והשפעה אזורית מעניינים אותו פחות מבעיותיה הפנימיות של ארצו, וכאלה יש רבות.
במקביל, כפי שמצופה מנשיא לעתיד, נמצאה לגמאל כלה (יפה, צעירה ועשירה, כיאה לבן נסיכים), ונכתבה על אודותיו ביוגרפיה-מטעם, המספרת מעט על חייו (ומסתירה הרבה יותר). מתנגדים מסוכנים מדי סולקו באלגנטיות. אחד כזה הוא עו"ד איימן נור, פוליטיקאי בן גילו של גמאל, שהחל להשמיע עליו ביקורת חריפה מדי - והושלך לכלא בטענה שזייף חתימות של תומכי מפלגתו. העובדה שמדובר בנבחר ציבור, שהתמודד על נשיאות המדינה ב-2005 והגיע למקום השני אחרי חוסני מובארק, לא הפריעה לשירותי הביטחון לבנות נגדו כתב אישום מפואר.
בשבועות האחרונים נסגרה עוד פינה חשובה. פוסקים מצרים קבעו כי אין שום מניעה הלכתית להעניק לבנו של הנשיא את הכהונה הרמה אחריו. את הפתווא (פסק הלכה) פרסמה אגודת "אנסאר הסונה", קבוצה פונדמנטליסטית מהעיר דמנהור בצפון מצרים. זהו פסק ההלכה הראשון במדינה העוסק בנשיא, מאז הודחה המלוכה ב-1952. בעקבות הפסיקה החל מרכז אל-אזהר, הנחשב לסמכות העליונה בקהיר בענייני דת, לבצע חקירה ובדיקה של הסוגיה מטעמו. פוסקים שונים מתוך המוסד כבר הודיעו כי אין מניעה כי גמאל יירש את אביו, ובלבד שהדבר ייעשה ברצון העם וללא כפייה.
נכון להיום, התסריט המסתמן הוא זה: הנשיא מובארק יפרוש מתפקידו, עוד בטרם תגיע כהונתו לסיום בשנת 2011, ובנו יתמודד בבחירות לצד מועמדים נוספים שירצו בכך. גמאל לא יהיה מועמד מטעם עצמו בלבד, אלא שליחו של ממסד ביטחוני, צבאי ופוליטי שלם. קלושים סיכוייו לנחול מפלה, שהרי אין במצרים מועמד חזק כמוהו, שהוכשר לתפקיד במשך עשור שנים. אם לא יהיו תקלות והבן יזכה בתפקיד, תהיה זו גם הוכחה לעוצמתו של השלטון שהותיר מובארק האב אחריו.
גמאל נרתע בינתיים, מסיבות פוליטיות בלבד, ממגע פומבי עם אישים ישראלים, אבל הוא אינו חושש לפגוש אותם מאחורי הקלעים. ממפגשים כאלה חוזרים כולם עם מסקנה דומה: התפוח נפל רחוק מן העץ, במובן הטוב של הפתגם. לאיש אין ספק כי מדובר בבחור מבריק, בעל מחשבה רעננה והיכרות מצוינת עם העולם הרחב. די לשמוע את האנגלית המלוטשת שלו, במבטא אמריקאי, כדי להבין עד כמה קרוב גמאל למערב, אולי קרוב מדי.

התקשורת במרוקו תוקפת את השלטון בלי רחמים - אבל הוא לא נשאר חייב
קל לדבר על דמוקרטיה, אבל הרבה יותר קשה להנחילה למי שגדל בדיקטטורה. את זה למד על בשרו מלך מרוקו, מוחמד השני, שהנהיג מאז עלייתו לשלטון ב-1999 מדיניות חופשיות יחסית, במיוחד בכל הקשור לעיתונות. בעקבות זאת הופתע המלך למצוא בעיתונים מידע חסוי על משכורתו החודשית, ביקורת על נסיעותיו התכופות לחו"ל והגרוע מכל - הטפה פרו-אסלאמית, שליוותה את התחזקות הזרם הדתי בארצו.
המדינה נכנסה למגננה, ובזה אחר זה היכתה בעיתונאים. קורבנה האחרון הוא רשיד ניני, בעליו של היומון המרוקאי העצמאי "אלמסא" (הערב). לפני כחצי שנה פרסם העיתון ידיעה, ולפיה נכח אחד מעוזריו של מנהל לשכת המלך בטקס חתונה הומוסקסואלי במדינה. התנצלות שפרסם היומון לא הועילה. ארבעה מעובדיו הבכירים של הארמון הגישו תביעת דיבה נגד העיתון וזכו. בית-המשפט חייב את ניני לשלם שישה מיליון דרהם (824 אלף דולר) פיצויים.
במרוקו בטוחים הכל כי פסק הדין הדרקוני נועד להציב לעיתונות גבולות מחדש. בינתיים עלול גם הציבור לשלם מחיר יקר. "אלמסא", אולי הטוב בעיתוני מרוקו, עלול להתמוטט אם ישלם את הקנס. עם זאת, עדיין מוקדם להספיד אותו: מאז פרסום פסק הדין לא חדלו אזרחים להתקשר למערכת העיתון ולהציע תרומה למימון הקנס.