שבוז חיילים
חיפוש
חיפוש חיפוש חיפוש
מתגייסים חיילים משוחררים סטודנטים דרושים פורומים מגזין לימודים
שבוז ראשי   >>  מגזין חיילים | שבוז   >>  המשקפיים שלי נשברו ויריתי בלי לראות
המדריך למתגייס
חדשות
כתבות מגזין
ד"ש מצולם
פגישה אישית
לוחם בכותרות
נספח צבאי
גיבור בשבוע
העולם הערבי
שירות ב"במחנה"
סקר מומלצי שבוז חיילים
מהו המאכל הכי טעים במנת קרב?
המשקפיים שלי נשברו ויריתי בלי לראות
רס"ן (מיל') טוביה שפירא קיבל את עיטור המופת
טל זגרבה, ‏יום שני ‏08 ‏ספטמבר ‏2008

צילום: טל זגרבה

מעשה הגבורה הראשון של רס"ן (מיל') טוביה שפירא צץ מוקדם מן הצפוי: מיד עם הגיעו לטירונות הצנחנים. לא היה מדובר בהתכתשות עם אויב וגם לא עם פגזי מרגמה. שום מדליה לא הוענקה לו על כך, ואף יד לא הונפה אל על. אך מה שכן נישא גבוה היה קולו של הרס"ר. "ביום בו נשלחנו לטירונות תרמנו דם, והרופא הודיע לי: 'היום אתה לא עושה שום פעילות פיזית'", נזכר שפירא. "הגענו למחנה הצנחנים בבית ליד, עם שני קיטבגים. פתאום נעמד מולי הרס"ר של הפלוגה, וצעק: 'קיטבגים הרם'. מיד אמרתי לו: 'רק רגע, קיבלנו פטור מהרופא'. אז הוא שאל אותי: 'שפירא, אתה דיברת?' עניתי לו שכן, ואז הוא הודיע לי: 'הו שפירא, נפלת לי לידיים. מעכשיו אני קורע לך את התחת - אתה תצא מפה שלד'. זה היה הסיפתח".
עם התחלה שכזו, המשך השירות של הטוראי הנועז נשמע מבטיח. למען האמת, הוא נאלץ להמתין זמן קצר בלבד עד שקיבל הזדמנות להוכיח את עצמו בשנית. כשמלחמת ששת הימים עמדה בפתח, ירדה חטיבתו אדומת הכומתה לשטח. עם פרוץ המלחמה, ב-5 ביוני 1967, נפגע הזחל"ם שבו נסע שפירא במוצבי רפיח. כתוצאה מהפגיעה, נהרגו שלושה חיילים, בהם מפקד המחלקה, ונפצעו שלושה, בהם מפקד הכיתה. שפירא, אז עדיין טוראי, הוריד את אנשי הכוח, ארגן אותו מחדש וחבש שני פצועים. הוא חזר לזחל"ם, כיבה את האש במטף הכיבוי והוריד ממנו את המקלע. פעולות אלה נעשו תחת אש אויב, ונמשכו עד לחילוץ הנפגעים. על כך הוענק לשפירא עיטור המופת.

כיכבתי בתור עוזיסט
את מסלול ההכשרה בצנחנים עברו חיילי מחלקה א' מגדוד 890 תחת פיקודו עתיר הכריזמה של המ"פ, חיים אורן (איוון), לימים אל"ם. "איוון היה כמו אלוהים", מספר שפירא. "אי-אפשר היה להתקרב אליו בכלל. הוא היה בחור גבוה וחתיך, מתאים לצילומים של 'במחנה' מאותם ימים בתור הדוגמן של חטיבת הצנחנים. ספגנו ממנו המון, ואת המסלול עברנו בהשראתו. עשינו אין סוף מסעות, מטווחים, אימונים וניווטים, ולאחר מכן יצאנו לקו בתל דן, במרגליות וברוגלית.
"באמצע מאי 1967 כבר היינו בתחילתו של קורס מ"כים. באחד מימי הקורס, פתאום הגיע רץ, והודיע שהמצרים סגרו את התעלה והוכרזה כוננות. לקחנו את הקיטבגים, דחפנו את הנשק לשקי החזה וירדנו לאזור נחל עוז. את שלושת שבועות הכוננות בילינו בנסיעות הלוך וחזור על הציר, כדי ליצור תנועה בקו ולבלבל את המצרים בנוגע לפריסת כוחותינו. לפתע נשמעה בקשר הקריאה 'סדין אדום'. לא עברו כמה רגעים, ומספר פוגות טסו ממש מעל הראשים שלנו, ויצאו להפציץ את שדות התעופה המצריים. ערכנו קבוצת פקודות מאולתרת. כמובן שלא היו אז מצגות וסרטוטים מתקדמים כמו שיש היום, בקושי היה לנו שולחן חול.
"מתוך פלוגה של שלושה זחל"מים, נשארנו רק שניים, כי השלישי התקלקל. לכן, על כל זחל"ם היו גם המון חיילים - בסביבות ה-15. התחלנו לנסוע לאורך התעלה צפונה, לכיוון רפיח. כבר בדרך ירינו מתוך הזחל"ם לכל כיוון. הבעיה היא שרובי האף-אן לא היו בנויים ללחימה באזורים חוליים, והיו להם המון מעצורים. כך יצא שאני, שהייתי עוזיסט, כיכבתי. אמנם הייתה לי קצת בעיה עם משקפי הראייה שלי, כי אחת העדשות נשברה עוד לפני שיצאנו לדרך, אבל גם לזה מצאנו פתרון: מי שהיה לידי אמר לי לאן לירות - ימינה או שמאלה. אמנם לא ראיתי בבירור לאן אני יורה, אבל אני מאמין שבכל זאת פגעתי בכמה מצרים. פשוט יריתי לכל כיוון. אז מה אם ראיתי אותם קצת מטושטש".

סטאלין התקרב מהר
שני זחל"מי פלוגה א' נעו לאורך התעלה לכיוון רפיח, והמטירו אש סביב על מנת לדחוק לאחור ראשי אויב שהחלו לבצבץ מבעד לדיונות. לפתע, בעודם באזור מוצבי רפיח, הם נתקלו בתעלת נ"ט מצרית, אותה לא הצליחו לחצות. "לא הספקנו להגיד 'ג'ק רובינזון', ומצאנו את עצמנו פתאום תקועים בתוך איזה תעלת נ"ט. תוך כמה רגעים חטפנו במנשא התחתון של הזחל"ם פגז מצרי.
"מאוחר יותר נודע לנו שזה בכלל לא היה היעד שלנו. גדוד 50 של הנח"ל היה צריך לקחת את הצד המזרחי ואת המוצבים האלה, ואנחנו היינו צריכים להיכנס לרפיח עצמה. אבל בפועל, התברברנו עם הזחל"מים ולקחנו מזרחה מדי, ועלינו בטעות על יעד שגדוד 50 עוד לא כבש. זה מה שהוביל לכך שכשנכנסנו למתחם חטפנו מיד.
"הזחל"ם התחיל לעלות באש, וכל מי שיכול היה קפץ הצדה. חיים אהרנוולד ז"ל, המקלען, ישב מקדימה ונהרג במקום. גם המ"מ, עמיחי ברוצ'ינר, נהרג מיד. אני התעשתתי, וכיוונתי את החבר'ה מזרחה - כי הירי היה מצד מערב. ראיתי בעיניים את הערבים מסביבי מקיפים אותנו. זה היה לא להאמין. היעד הרי לא היה כבוש, והיינו חייבים להתארגן להגנה. הם הרי היו יכולים להסתער עלינו בקלות, בכל רגע נתון. החלטנו לחזור לזחל"ם, ולהוציא ממנו ציוד להתארגנות מחדש. קפצתי עם ספי קרביץ ועם איתן רמתי כדי לחלץ  ג'ריקן מים ואת המקלע.
"כל הזמן ירו עלינו. הייתה אש כבדה. נענו מאחורי הזחל"ם הדולק והפגוע, אבל גם הוא לא ממש הגן עלינו. התקרבנו כדי לשלוף את הציוד, ולפתע ספי נפצע מצרור ברגליים. קפצתי אליו, וחבשתי אותו. היה לנו סמל מחלקה נוסף, שמעון, שחטף כדור בעורף, וגם אותו חבשתי. איכשהו הצלחנו לשלוף מהזחל"ם את המקלע והציוד, ונסוגנו קצת לאחור. פתאום איתן רמתי ראה מרחוק את הזחל"מים של גדוד 50, אז הוא החליט לרוץ אליהם.
"החלטתי לרוץ בעקבותיו. זה היה שטח ישר, ולא היה מחסה. אתה רץ, וכדורים נופלים לידך. אתה מתקדם, שומע צרורות, ורואה פגיעות בחול לפניך. אתה נופל על הארץ, ומנסה להתחפר כמה שאפשר בתוך החול. המשכתי להתקדם בזחילה בכל הכוח. אחרי הקרב איוון אמר לי: 'אף פעם לא זחלת באימונים כמו שזחלת עכשיו תחת אש'. המשכתי לזחול, עד שראיתי שאני יכול לעבור לריצה. רצתי בזגזוג, ומסביב הכדורים שרקו. הגעתי לגדוד, ושם מצאתי בין היתר את איתן רמתי וגם את דן שומרון, שהיה אז מ"פ בסיירת. עלינו על הזחל"מים שלהם ונסענו ביחד איתם לכיוון הזחל"ם הדולק, כדי לחלץ את הפצועים שלנו.
"הגענו לזחל"ם הפגוע, ופינינו את ספי ואת שמעון לתאג"ד. בסביבות השעה 16:00, שמתי לב שמתקרב אלינו טנק 'סטאלין' - אז אחד הטנקים הכי חזקים וממוגנים של הרוסים, שהיה בשימוש המצרים. הסטאלין התקדם במהירות לכיוון התאג"ד, וכמעט דרס את הפצועים ששכבו שם. אחד הפצועים, חיים אדלמן, הספיק להגיב בזמן וירה לעבר הטנק ררנ"ט - מעין רימון קטן עם מטען שמרכיבים על הרובה. הוא הצליח להשחיל את הפצצה לתא הנהג של הסטאלין, וככה הציל את כל מי שהיה בסביבה.
"לקראת ערב הגענו לצומת רפיח, שם המתינה כל הפלוגה וישב גדוד טנקי הפטון. ההתנגדות שם כבר לא הייתה רצינית, והפעילות הסתכמה בעיקר בטיהורים של המחנות ושל פנים העיר. אמנם לא נקלענו לקרב פתוח כמו בתעלות, אבל היה מקרה אחד בו המ"מ אמר לבזוקאי, זאב בומברד, לפגוע באיזה משאית. איך שהוא ירד לירות בה, הוא חטף כדור ונהרג.
"הימים האחרונים של המלחמה היו ממש טיול. התקדמנו מרפיח לאל-עריש. רפול, שהיה אז מח"ט הצנחנים, התקדם ראשון. הוא חטף כדור בצוואר, וניצל בזכות טיפול מהיר. הגענו לקנטרה תוך יומיים-שלושה, וזה היה פשוט מדהים: להיות בקנטרה, על גדות התעלה, מי היה מאמין? אולי אני נאיבי, אבל הערכים והתקופה אילצו אותנו להוציא מעצמנו את הכי טוב שאנחנו מסוגלים לו. על כך, אני מוריד את הכובע".

קשר דם
רס"ן (מיל') טוביה שפירא לא ירש ממלחמת ששת הימים רק את העיטור התכול בעל המדליה הכסופה, אלא גם את חבריו הטובים. עד היום הוא מרגיש כי המדליה שהוענקה לו היא בעצם שלהם. של לוחמי פלוגה א' מגדוד 890. של אלו שלא חזרו משדה הקרב, ושל אלו שאמנם שבו, אך שדה הקרב רובץ בלבם עד היום.
"לא היה פה סיפור גבורה שלי", מסביר שפירא. "התפיסה שהייתה אז בצנחנים היא שכל חייל הוא המפקד. אפילו על הטוראי הכי זוטר שנמצא בשטח סמכו שיקבל את ההחלטות הנכונות, שיחלץ את הפצועים ושיסתער בעת הצורך. זה הגיע לידי מימוש בצורה בלתי רגילה בקרבות מלחמת ששת הימים.
"זה גם לא שהיינו איזה מאצ'ואים", הוא מוסיף, "אבל מבחינת הערכים שרכשנו, והמקצועיות שחינכו אותנו אליה, זה מה שעשה את ההבדל בשדה הקרב. לכן, היה חשוב לנו מאוד לערוך בשנה שעברה מפגש פלוגתי לציון 40 שנה למלחמה. זה היה אחד האירועים המרגשים שחוויתי מעודי, וכתוצאה ממנו הרבה חברויות התחזקו. היה לנו הכבוד לצמוח עם המדינה, והיום כולנו כבר בני 60 שחוגגים איתה 60".

תגובה לכתבה  שלח לחבר  גרסת הדפסה 
כתבות נוספות
שמענו פיצוץ אדיר. הבניין נחצה לשניים
אמרתי לעצמי: 'זהו, אני גמור'
במשך חמש שעות נלחמנו מתא שירותים קטן
חשבתי 'אני עומד למות עכשיו. איזה באסה'
אחרי ההפגזה השטח נראה כמו ירח. מכתש ליד מכתש
התחלתי להתקדם, וחטפתי פחד. חושך, לילה, צלליות זזות
1234567
שבוז הוא פורטל המיועד למתגייסים, חיילים וחיילים משוחררים. שבוז כולל מידע מעודכן ורלוונטי על צו ראשון. תפקידים, קורסים, מיונים, תאריכי גיוס, רשימת ציוד, טירונות, חיל השריון, חיל רגלים (חי"ר), חיל תותחנים, חיל הנדסה (הנדסה קרבית), חיל הים, חיל הרפואה, חיל האוויר, חיל החימוש, חיל שלישות, חיל החינוך, חיל המודיעין, מג"ב, גולני, אגוז, שלדג, סיירת מטכ"ל, 669, דובדבן, עוקץ, חובלים, קצין העיר, בית החייל, משכורת צבאית, חר"פ, גימלים, קצונה, הנחות לחיילים, עבודה מועדפת, פיקדון אישי, מענק שחרור, פסיכומטרי, בגרויות, כנס משתחררים ועוד.