'
שבוז חיילים
חיפוש
חיפוש חיפוש חיפוש
מתגייסים חיילים משוחררים סטודנטים דרושים פורומים מגזין לימודים
שבוז ראשי   >>  מגזין חיילים | שבוז   >>  התחלתי להתקדם, וחטפתי פחד. חושך, לילה, צלליות זזות
המדריך למתגייס
חדשות
כתבות מגזין
ד"ש מצולם
פגישה אישית
לוחם בכותרות
נספח צבאי
גיבור בשבוע
העולם הערבי
שירות ב"במחנה"
סקר שבוז חיילים
מהו המאכל הכי טעים במנת קרב?
התחלתי להתקדם, וחטפתי פחד. חושך, לילה, צלליות זזות
רס"ן (מיל') מרדכי גולדמן קיבל את עיטור העוז על חלקו בקרב לכיבוש הבופור
טל זגרבה, ‏יום שישי ‏11 ‏ינואר ‏2008

צילום: איתי כהן

היה זה יום שישי, הארבעה ביוני 1982. מפקד פלגת הטירונים של סיירת גולני, סגן מרדכי (מוטי) גולדמן, יצא הביתה והתכונן לאירוע החגיגי שהיה לו בלו"ז לאותו ערב: מסיבת השחרור מצה"ל של מפקד הסיירת, רס"ן גוני הרניק. הייתה זו תקופה של מתח בגבול הצפון, וכל סיבה למסיבה התקבלה בברכה, מה גם שבאותו שבוע רף העצבנות היה גבוה מתמיד: יום לפני כן ניסו אנשי ארגונו של אבו נידאל להתנקש בחייו של שגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב.

"מכיוון שהיו לי סידורים, הגעתי הביתה רק בחמש בערב", מספר גולדמן, לימים רס"ן. "איך שנכנסתי, התקשרו אליי אנשים מהיחידה. ומה הם אמרו לי, כמובן? 'יאללה תחזור'. זה היה ברור שהולכת להיות מלחמה. נכנסתי לאוטו, אמרתי שלום לחברה שלי, שהיום היא אשתי, והתחלתי לנסוע צפונה. בדרך, בצומת גלילות, ראיתי מישהו מהיחידה עוצר טרמפים. עצרתי לידו ושאלתי אותו לאן הוא נוסע. הוא אמר שלירושלים. אמרתי לו: 'עזוב, בוא, בוא תעלה'. חיכתה לו הפתעה".

"מכיוון שהיו לי סידורים, הגעתי הביתה רק בחמש בערב", מספר גולדמן, לימים רס"ן. "איך שנכנסתי, התקשרו אליי אנשים מהיחידה. ומה הם אמרו לי, כמובן? 'יאללה תחזור'. זה היה ברור שהולכת להיות מלחמה. נכנסתי לאוטו, אמרתי שלום לחברה שלי, שהיום היא אשתי, והתחלתי לנסוע צפונה. בדרך, בצומת גלילות, ראיתי מישהו מהיחידה עוצר טרמפים. עצרתי לידו ושאלתי אותו לאן הוא נוסע. הוא אמר שלירושלים. אמרתי לו: 'עזוב, בוא, בוא תעלה'. חיכתה לו הפתעה".

גם לגולדמן ציפתה הפתעה לא קטנה. הקרבות שזימנה לו מלחמת שלום הגליל היו קשים בהרבה ממה שיכול היה לדמיין. במהלך הקרב לכיבוש מבצר הבופור הגיע גולדמן לפאתי היעד וגילה לתדהמתו כי מרבית הכוח עליו פיקד נהרג. למרות מספר הלוחמים המצומצם שנותר, החליט המפקד הצעיר להמשיך בטיהור המתחם, תוך שהוא משליך רימונים לעמדות ויורה בצרורות. לאחר שמפקד הפלוגה נפגע, אף נטל גולדמן את הפיקוד עליה והשלים את טיהור מבצר הבופור. על כך הוענק לו עיטור העוז.

הכדורים טסים אליך

התקדמותו של צה"ל במלחמה בלבנון התבצעה בשלושה צירים עיקריים ומקבילים: מזרחי, מרכזי ומערבי. חטיבת גולני נעה לאורך הציר המרכזי. בשלב מסוים חצי מהחטיבה, בפיקוד המח"ט, פנתה מערבה. החצי האחר, בפיקודו של הסמח"ט דאז והרמטכ"ל בהווה רא"ל גבי אשכנזי, הלך מזרחה. גדודי החטיבה נעו בשלמותם לפי ההוראות, ורק הסיירת פוצלה ונעה בו זמנית לשני הכיוונים.

"אני הייתי בצד המזרחי", נזכר גולדמן. "משה קפלינסקי היה מפקד הסיירת – הוא החליף את גוני – ואני הייתי סגנו. היו לנו שלושה צוותים, ועוד צוות גיבוי בפיקודו של ארז גרשטיין. התוכנית הייתה לנסוע על נגמ"שים עד לכפר ארנון, השוכן בסמוך לבופור, ומשם להמשיך להתקדם עם טנקים עד למבצר. אבל כל 300 מטר טנק אחר פרק זחל. הגענו למצב שבו הגענו לפאתי הכפר ארנון רק עם טנק אחד, במקום עם מחלקה שלמה. מאיפה הביאו את הטנקים האלה, אני לא יודע.

"אני הייתי בצד המזרחי", נזכר גולדמן. "משה קפלינסקי היה מפקד הסיירת – הוא החליף את גוני – ואני הייתי סגנו. היו לנו שלושה צוותים, ועוד צוות גיבוי בפיקודו של ארז גרשטיין. התוכנית הייתה לנסוע על נגמ"שים עד לכפר ארנון, השוכן בסמוך לבופור, ומשם להמשיך להתקדם עם טנקים עד למבצר. אבל כל 300 מטר טנק אחר פרק זחל. הגענו למצב שבו הגענו לפאתי הכפר ארנון רק עם טנק אחד, במקום עם מחלקה שלמה. מאיפה הביאו את הטנקים האלה, אני לא יודע.

"איך שהגענו לאזור נפתחה עלינו אש מכיוון הכפר. קפלינסקי חטף כדור בבטן. כבר אז התחיל להיות שמח, אבל איפה אנחנו ואיפה הבופור – מרחק של קילומטר בערך. דיווחתי לאשכנזי בקשר שקפלינסקי נפצע. הוא ענה לי 'תמתין במקום. אני שולח אליכם את גוני הרניק'. גוני, שרצה לחזור לסיירת כשהבין שיש מלחמה, התחיל לנסוע מאשכנזי לכיווננו. לילה. אורות אי-אפשר להדליק. כך קרה שהנגמ"ש של גוני עלה על טרסה והתהפך. הוא לקח את הקשר ואת החייל השני, השאיר את הנגמ"ש, וברגל הם חברו לכוח. גוני קיבל החלטה – הכיבוש יהיה רגלי.

"מתחת לבופור יש כביש, שטח מת, שעולה עד אליו. הטנק התחיל לעלות למעלה ופרק את הזחל, כמובן. אז אין טנק. לפי תוכנית הקרב, חה"ן גולני היה צריך לכבוש את החלק הדרומי של המתחם, ואני, ביחד עם כוח בפיקודו של אביקם שרף, היינו אמורים לאגף את המצודה, להגיע מהצד הצר שמדרום ולטהר את המתחם. הצוות של גוני בינתיים היה למטה, שימש עתודה, וטיפל בפצועים.
"החה"ן התחיל את ההתקפה. גוני חיפ"ק. אני הייתי על הכביש, בשטח מת, כורע יחד עם הצוות. אני זוכר שעברתי ביניהם וספרתי אותם. 21 איש. לפתע קיבלתי פקודה מגוני: 'קדימה'. התחלנו לרוץ. היינו צריכים לעבור לרוחב שטח אש, ממש גיא הריגה, ממערב לבופור. כל הזמן ירו שם, ואנחנו בריצה של לפחות 50 מטר, חצינו את המטווח הזה. מה שכן, הם מאוד אהבו נותבים. בזמן שאתה רץ בשטח אתה רואה איך שהכדורים טסים ישר אליך, סדרות של נותבים רודפים אחריך. זה מחזה מאוד מעניין.

"אני, אביקם ועוד כמה חיילים רצנו ראשונים, עברנו את השטח והגענו לגוני, שהיה על סלע מקדימה. אני מסתכל אחורה ורואה שאנחנו בסך הכל שבעה-שמונה אנשים. והרי כשהתחלנו, היינו 21. אמרתי לגוני: 'חסרים לי אנשים'. הוא ענה לי: 'מוטי, תתקדם. אני אשלח אותם אחריך'. בדיעבד אני יודע שבריצה הזאת בשטח ההריגה פשוט טבחו אותנו".

"אני, אביקם ועוד כמה חיילים רצנו ראשונים, עברנו את השטח והגענו לגוני, שהיה על סלע מקדימה. אני מסתכל אחורה ורואה שאנחנו בסך הכל שבעה-שמונה אנשים. והרי כשהתחלנו, היינו 21. אמרתי לגוני: 'חסרים לי אנשים'. הוא ענה לי: 'מוטי, תתקדם. אני אשלח אותם אחריך'. בדיעבד אני יודע שבריצה הזאת בשטח ההריגה פשוט טבחו אותנו".

"מתחת לבופור יש כביש, שטח מת, שעולה עד אליו. הטנק התחיל לעלות למעלה ופרק את הזחל, כמובן. אז אין טנק. לפי תוכנית הקרב, חה"ן גולני היה צריך לכבוש את החלק הדרומי של המתחם, ואני, ביחד עם כוח בפיקודו של אביקם שרף, היינו אמורים לאגף את המצודה, להגיע מהצד הצר שמדרום ולטהר את המתחם. הצוות של גוני בינתיים היה למטה, שימש עתודה, וטיפל בפצועים.
"החה"ן התחיל את ההתקפה. גוני חיפ"ק. אני הייתי על הכביש, בשטח מת, כורע יחד עם הצוות. אני זוכר שעברתי ביניהם וספרתי אותם. 21 איש. לפתע קיבלתי פקודה מגוני: 'קדימה'. התחלנו לרוץ. היינו צריכים לעבור לרוחב שטח אש, ממש גיא הריגה, ממערב לבופור. כל הזמן ירו שם, ואנחנו בריצה של לפחות 50 מטר, חצינו את המטווח הזה. מה שכן, הם מאוד אהבו נותבים. בזמן שאתה רץ בשטח אתה רואה איך שהכדורים טסים ישר אליך, סדרות של נותבים רודפים אחריך. זה מחזה מאוד מעניין.

"אני, אביקם ועוד כמה חיילים רצנו ראשונים, עברנו את השטח והגענו לגוני, שהיה על סלע מקדימה. אני מסתכל אחורה ורואה שאנחנו בסך הכל שבעה-שמונה אנשים. והרי כשהתחלנו, היינו 21. אמרתי לגוני: 'חסרים לי אנשים'. הוא ענה לי: 'מוטי, תתקדם. אני אשלח אותם אחריך'. בדיעבד אני יודע שבריצה הזאת בשטח ההריגה פשוט טבחו אותנו".

"אני, אביקם ועוד כמה חיילים רצנו ראשונים, עברנו את השטח והגענו לגוני, שהיה על סלע מקדימה. אני מסתכל אחורה ורואה שאנחנו בסך הכל שבעה-שמונה אנשים. והרי כשהתחלנו, היינו 21. אמרתי לגוני: 'חסרים לי אנשים'. הוא ענה לי: 'מוטי, תתקדם. אני אשלח אותם אחריך'. בדיעבד אני יודע שבריצה הזאת בשטח ההריגה פשוט טבחו אותנו".

ניצוצות כמו קפצונים

החיילים שנותרו המשיכו בריצה והצליחו להגיע לתחילת תעלת הביצורים שמחוץ למוצב. מכיוון שהתאמנו רבות לקראת תרחיש כזה, טכניקת הלחימה לא הייתה זרה להם. "לתוך התעלה נכנסו אביקם שרף, רזי גוטרמן ועמי אבלס, והתחילו להתקדם", משחזר גולדמן. "אני, מכיוון שפיקדתי על כל הכוח, לא נכנסתי איתם לתעלה, והתקדמתי מעליהם. רעש. יריות. פתאום אני רואה בקיר, ליד איפה שהם נכנסו, ניצוצות כמו קפצונים. לא הבנתי מה זה, ורק אחר כך הבנתי שאלה היו ריקושטים מכדורים שפגעו בקיר. מהירי הזה נהרגו אביקם שרף ורזי גוטרמן.
"נכנסתי מיד פנימה, לתוך התעלה, וצעקתי לעמי: 'תשלוף אותם החוצה'. עמי התעסק עם שני הפצועים, ולכן נשארנו אני ועוד שלושה חיילים כשירים. זרקתי לתעלה רימון, קפצתי פנימה אחריו, ויריתי במחבל ממרחק של סנטימטרים. יצאתי מהתעלה וחשבתי לעצמי 'מה עושים?'. ברשת הקשר אי-אפשר היה להגיד מילה כי כולם צעקו. לא היה עם מי לדבר. זה היה מצב שאתה יושב ומתחיל לעשות חשבון נפש. זו סיטואציה מאוד מפחידה. אתה רואה כבר את המוות בעיניים, ולא בפעם הראשונה. הרי במשך כל הריצה בשטח האש ראית אותו. ברגע הזה, אתה יושב ומבין שהדבר שאתה הכי רוצה זה להיות בבית. אני זוכר שאמרתי לעצמי 'אוף. הלוואי שרק יוציאו אותי מפה'.
"פתאום חשבתי לעצמי שאם יבואו להוציא אותנו מפה, אז אחר-כך יצחקו על סיירת גולני: קצת ירו עליהם וכבר היה צריך להוציא אותם. אמרתי לעצמי, 'אני אעשה את מה שלימדו אותי לעשות'. זה היה השלב שהחלטתי שוב להיכנס לתעלה. זרקתי עוד פעם רימון. נכנסתי לתעלה, ויריתי לתוכה. התחלתי להתקדם, ואז חטפתי פחד. חושך. לילה. התאורה עלתה למעלה עם מצנח, ככה שהיא התנדנדה והצללים זזו. אני בתוך תעלה ברוחב של הגוף שלי, כולם יורים מסביב, ממול קיר שחור והצלליות זזות. אם יורים, אי-אפשר לפספס אותי. אין, לא קיים. פשוט פחד. החלטתי שאני לא הולך בתעלה.
"יצאתי החוצה, וזרקתי רימון לתוך התעלה. הוא התפוצץ, והמשכתי לטהר את העמדה עם צרור. הגעתי לעמדה הבאה, עוד פעם זרקתי רימון ועוד פעם נתתי צרור. ככה עשיתי גם את הקטע הבא אחריו. למזלי, לאחד החיילים שהיה איתי היה שק של רימונים, אחרת לא היה איך לטהר את התעלות. התחלתי לטהר עמדה אחרי עמדה, ככה חמש-שש עמדות, עד שבאחת מהן ראיתי מישהו בורח. רצתי למעלה אחריו, ויריתי בו.
"פתאום הגעתי לתעלה כזאת שנפרסה לרוחב, עד למצוק של הליטאני. התחלתי לחשוב לאן ללכת. בעוד אני מתלבט, אני שומע מאחורה: 'גוני פה'. אני מסתובב אחורה ורואה אותו. באותו רגע הפכתי ממפקד לחייל, כי היה מי שייקח ממני את האחריות. נכנסתי לתעלה הרוחבית וטיהרתי אותה. לא היה בתוכה שום דבר. המשכתי להתקדם ולטהר את העמדות במתחם. בשלב מסוים, ליד הקיר של המצודה, קראו לי מאחור ואמרו לי 'מוטי, גוני נפגע'.
"'עכשיו, מה עושים?', חשבתי. עצרתי, ואמרתי לשני החיילים שלי לחכות במקום. רצתי אחורה אל גוני. כשהגעתי אליו, הוא כבר היה מת. השתמשתי בקשר שלו, והצלחתי לדבר עם אשכנזי. קיבלתי ממנו הוראה לעצור. הוא שלח אליי את הקמב"ץ של החטיבה, ניצן שקד, שהגיע לתגבר. איפה שגוני נהרג הייתה עמדה מאוד קטנה ועליה רשת הסוואה. נזהרנו כי חשבנו שירו בו מהעמדה, וזרקנו לתוכה רימון. הרימון התפוצץ, עברו עשר שניות וההוא מבפנים ירה עלינו צרור. רימון שני, והוא ירה עוד צרור. וככה, אנחנו זורקים רימונים והוא יורה עלינו צרורות. בסוף, הצלחנו להתגבר עליו. זה לקח עשר דקות".

החיילים שנותרו המשיכו בריצה והצליחו להגיע לתחילת תעלת הביצורים שמחוץ למוצב. מכיוון שהתאמנו רבות לקראת תרחיש כזה, טכניקת הלחימה לא הייתה זרה להם. "לתוך התעלה נכנסו אביקם שרף, רזי גוטרמן ועמי אבלס, והתחילו להתקדם", משחזר גולדמן. "אני, מכיוון שפיקדתי על כל הכוח, לא נכנסתי איתם לתעלה, והתקדמתי מעליהם. רעש. יריות. פתאום אני רואה בקיר, ליד איפה שהם נכנסו, ניצוצות כמו קפצונים. לא הבנתי מה זה, ורק אחר כך הבנתי שאלה היו ריקושטים מכדורים שפגעו בקיר. מהירי הזה נהרגו אביקם שרף ורזי גוטרמן.
"נכנסתי מיד פנימה, לתוך התעלה, וצעקתי לעמי: 'תשלוף אותם החוצה'. עמי התעסק עם שני הפצועים, ולכן נשארנו אני ועוד שלושה חיילים כשירים. זרקתי לתעלה רימון, קפצתי פנימה אחריו, ויריתי במחבל ממרחק של סנטימטרים. יצאתי מהתעלה וחשבתי לעצמי 'מה עושים?'. ברשת הקשר אי-אפשר היה להגיד מילה כי כולם צעקו. לא היה עם מי לדבר. זה היה מצב שאתה יושב ומתחיל לעשות חשבון נפש. זו סיטואציה מאוד מפחידה. אתה רואה כבר את המוות בעיניים, ולא בפעם הראשונה. הרי במשך כל הריצה בשטח האש ראית אותו. ברגע הזה, אתה יושב ומבין שהדבר שאתה הכי רוצה זה להיות בבית. אני זוכר שאמרתי לעצמי 'אוף. הלוואי שרק יוציאו אותי מפה'.
"פתאום חשבתי לעצמי שאם יבואו להוציא אותנו מפה, אז אחר-כך יצחקו על סיירת גולני: קצת ירו עליהם וכבר היה צריך להוציא אותם. אמרתי לעצמי, 'אני אעשה את מה שלימדו אותי לעשות'. זה היה השלב שהחלטתי שוב להיכנס לתעלה. זרקתי עוד פעם רימון. נכנסתי לתעלה, ויריתי לתוכה. התחלתי להתקדם, ואז חטפתי פחד. חושך. לילה. התאורה עלתה למעלה עם מצנח, ככה שהיא התנדנדה והצללים זזו. אני בתוך תעלה ברוחב של הגוף שלי, כולם יורים מסביב, ממול קיר שחור והצלליות זזות. אם יורים, אי-אפשר לפספס אותי. אין, לא קיים. פשוט פחד. החלטתי שאני לא הולך בתעלה.
"יצאתי החוצה, וזרקתי רימון לתוך התעלה. הוא התפוצץ, והמשכתי לטהר את העמדה עם צרור. הגעתי לעמדה הבאה, עוד פעם זרקתי רימון ועוד פעם נתתי צרור. ככה עשיתי גם את הקטע הבא אחריו. למזלי, לאחד החיילים שהיה איתי היה שק של רימונים, אחרת לא היה איך לטהר את התעלות. התחלתי לטהר עמדה אחרי עמדה, ככה חמש-שש עמדות, עד שבאחת מהן ראיתי מישהו בורח. רצתי למעלה אחריו, ויריתי בו.
"פתאום הגעתי לתעלה כזאת שנפרסה לרוחב, עד למצוק של הליטאני. התחלתי לחשוב לאן ללכת. בעוד אני מתלבט, אני שומע מאחורה: 'גוני פה'. אני מסתובב אחורה ורואה אותו. באותו רגע הפכתי ממפקד לחייל, כי היה מי שייקח ממני את האחריות. נכנסתי לתעלה הרוחבית וטיהרתי אותה. לא היה בתוכה שום דבר. המשכתי להתקדם ולטהר את העמדות במתחם. בשלב מסוים, ליד הקיר של המצודה, קראו לי מאחור ואמרו לי 'מוטי, גוני נפגע'.
"'עכשיו, מה עושים?', חשבתי. עצרתי, ואמרתי לשני החיילים שלי לחכות במקום. רצתי אחורה אל גוני. כשהגעתי אליו, הוא כבר היה מת. השתמשתי בקשר שלו, והצלחתי לדבר עם אשכנזי. קיבלתי ממנו הוראה לעצור. הוא שלח אליי את הקמב"ץ של החטיבה, ניצן שקד, שהגיע לתגבר. איפה שגוני נהרג הייתה עמדה מאוד קטנה ועליה רשת הסוואה. נזהרנו כי חשבנו שירו בו מהעמדה, וזרקנו לתוכה רימון. הרימון התפוצץ, עברו עשר שניות וההוא מבפנים ירה עלינו צרור. רימון שני, והוא ירה עוד צרור. וככה, אנחנו זורקים רימונים והוא יורה עלינו צרורות. בסוף, הצלחנו להתגבר עליו. זה לקח עשר דקות".

 
תגובה לכתבה  שלח לחבר  גרסת הדפסה 
תגובות
3. this should help out with the website
מאת:User Savior       12/11/2016

2. View this
מאת:ViewCounter       12/11/2016

1. Love ISrael!
מאת:GoodGuy       12/11/2016

כתבות נוספות
אני כבר לא יודע מה זה לחץ
שיירת חמורים הביאה לנו תחמושת ורימונים
טפטפנו פגז בכל דקה. האדרנלין היה בשמים
אמרתי לחבר שלי: 'אם לא נצא מכאן, יהרגו אותנו'
ראיתי את הגופות וחשבתי: 'אני מת לחזור הביתה'
היינו כמו חיה פצועה שנלחמת על חייה
1234567
שבוז הוא פורטל המיועד למתגייסים, חיילים וחיילים משוחררים. שבוז כולל מידע מעודכן ורלוונטי על צו ראשון. תפקידים, קורסים, מיונים, תאריכי גיוס, רשימת ציוד, טירונות, חיל השריון, חיל רגלים (חי"ר), חיל תותחנים, חיל הנדסה (הנדסה קרבית), חיל הים, חיל הרפואה, חיל האוויר, חיל החימוש, חיל שלישות, חיל החינוך, חיל המודיעין, מג"ב, גולני, אגוז, שלדג, סיירת מטכ"ל, 669, דובדבן, עוקץ, חובלים, קצין העיר, בית החייל, משכורת צבאית, חר"פ, גימלים, קצונה, הנחות לחיילים, עבודה מועדפת, פיקדון אישי, מענק שחרור, פסיכומטרי, בגרויות, כנס משתחררים ועוד.
אודות תודות כתוב לנו תנאי שימוש פרסום דרושים קישורים חיפוש באתר הפוך לדף הבית