צילום: שי סקיף

בימים אלה ממש, כמדי שנה, שיירות אוטובוסים חמושות בתלמידי תיכון מכל רחבי הארץ ממלאות את כבישיו המפותלים של הגולן בדרכן אל עמק הבכא. קבוצות התיכוניסטים מתקבצות בסמוך לאנדרטת הברזל המשקיפה על העמק, ומביטות אל התפאורה הנפרסת למרגלותיו. אך לא רגבי האדמה הבזלתית ואף לא שריקת הרוח המתחדדת מספקים רמז לקרב הגורלי שנערך במקום לפני 35 שנה. ייתכן אפילו כי בני הנוער לא היו יודעים דבר על התופת שאירעה בימי מלחמת יום הכיפורים במקום בו דורכות רגליהם, אילולא לקח על עצמו תא"ל (מיל') אביגדור קהלני להנחיל לצעירים את סיפור כאבו הפרטי והעמוק ביותר - הקרב על עמק הבכא.
ב-9 באוקטובר 1973, בתום קרבות קשים בגולן, הגיעו הסורים עד למרחק של עשרות מטרים מכוחות צה"ל. קהלני - אז בדרגת סא"ל - מונה למפקד הגזרה, כשתחת פיקודו הטנקים הספורים שנותרו כשירים. לאחר שהשמיד ארבעה כלי שריון סוריים, הוא ארגן את כל הטנקים הישראליים שנשארו בשטח, ובכושר מנהיגותו ואישיותו נתן דוגמה אישית לחייליו, שהיו על סף שבירה.
קהלני הסתער בראש הכוח, והצליח לכבוש מחדש את העמדות הסוריות השולטות, שהיוו עמדות מפתח לגזרה כולה. לאחר כיבושן, השמידו חיילי השריון הישראלים את כוח האויב, שמנה עשרות טנקים, וההתקפה האחרונה על הגולן נשברה. במעשיו אלה, מנע קהלני את פריצת החזית בגזרה הצפונית של הרמה. על כך הוענק לו  עיטור הגבורה.

פשוט שחטו אותנו
בערב ראש השנה התשל"ד מצא עצמו קהלני, אז מג"ד 77, מוטס מהגדוד בסיני לאזור המרכז. האמתלה לכך לא הייתה מבצעית - קצין השריון פשוט קפץ לחגוג במסיבת הנישואין של אחיו הצעיר, עמנואל. בתום לילה עמוס ריקודים, החליט קהלני להישאר לישון בביתו. הוא אף תכנן לנצל את יום המחרת כדי לתקן את גג הרעפים הרעוע. אך למח"ט 7, אביגדור (יאנוש) בן גל, היו בעבורו תוכניות מעט שונות. "קמתי השכם בבוקר, עם כאבי רגליים מהריקודים, וסידרתי את הרעפים", נזכר קהלני. "לפתע התקשר יאנוש והורה לי לקחת את הגדוד שלי מידית לרמת הגולן. נכנסתי לאוטו ונסעתי לרמה.
"ביום שבת, ה-6 באוקטובר, ב-14:00 בצהריים, נקראנו לקבוצת פקודות בנפח. לפתע, המקום הופצץ על-ידי מטוסים סוריים. הכל עלה באש, הכל בער. ברגע הראשון חשבתי שאלו מטוסים ישראליים שמפציצים אותנו בטעות - לא האמנתי שהסורים מסוגלים לזה. אבל אחרי דקה-שתיים התעשתתי: חיכיתי לרגע בו המטוסים יפסיקו להפציץ, תפסתי ג'יפ ונסעתי לטנק שלי. ככה התחילה לי מלחמת יום הכיפורים.
"באותם ימים, הגולן התחלק לשלוש גזרות: חטיבה 7 הייתה אחראית על הצפונית, חטיבה 188 על הדרומית והחרמון נשאר עצמאי. המשימה שלי הייתה להגיע לקוניטרה ולרכס הבוסטר. שתיים מהפלוגות שלי נלקחו ממני: האחת הצטרפה לגדוד 75 בפיקודו של יוס אלדר, והשנייה הפכה לכוח חטיבתי ת"פ המח"ט. שתי הפלוגות איתן נשארתי, נפרסו מהאזור שנמצא כשניים-שלושה קילומטרים דרומית לקוניטרה ועד להר חרמונית.
"במוצ"ש נערכה התקפה סורית גדולה מאוד. יחסי הכוחות עמדו על 15 טנקים שלנו מול 110 שלהם. הצלחנו לבלום אותם רק למחרת בבוקר. ביום שני דרשו מאיתנו לתקוף קדימה, ולאחר מכן הורו לרדת בחזרה לגבול. בערב, הסורים תקפו בגזרה הדרומית של קוניטרה, אז השארתי כמה טנקים בנקודה שהייתי בה ונסעתי לשם. למחרת, יום שלישי בבוקר, יוס הפצוע חזר מבית-החולים והמשיך לפקד על הגדוד שלו ועל כמה מהטנקים שלי בקרבות המגננה בעמק הבכא.
"עמק הבכא הוא למעשה קו של עמדות, החולש על עמק בשטח של כשלושה קמ"ר. הסורים הגיעו ממזרח, חצו את גדר המערכת, נכנסו לתוך העמק והתפרסו. הם הורידו ארטילריה בכמות של אלפי פגזים, והמטוסים שלהם תקפו אותנו בצורה כל-כך צפופה, שבוא נגיד שאם היה לי נשק נ"מ, הייתי מפיל לפחות 30 מהם. לרוע המזל, לא היה לנו כזה נשק, והם פשוט שחטו אותנו.
"בסופו של דבר, יאנוש החליט על תחילתה של נסיגה. הוא הציב אותי ארבעה קילומטרים מאחורי יוס, אבל בשנייה האחרונה נמלך בדעתו והחליט שאנחנו נבלום את הסורים, על הקו של עמק הבכא. נשלחתי קדימה: הייתי רכס אחד מאחור, ונסעתי לעזור ליוס, שהיה בעמדות הקדמיות ונאלץ להתקפל. היו איתי שבעה טנקים אורגניים, וקצת שאריות משתי הפלוגות של יוס. המשימה שלי הייתה לתפוס מחדש את העמדות, ולבלום 160 טנקים סוריים שפלשו לעמק.
"מיד קראתי למח"ט בקשר, וביקשתי ממנו בכל מחיר לשלוח כל טנק שיש לו. הוא נתן פקודה למשולם רטס (מג"ד 71 - ט"ז), שהיה מצפון לחרמונית, לבוא למקום. נשארו לו רק שמונה טנקים מתוך 36, ולכן הטלתי עליו לשמור על איזה ואדי מצד שמאל של הגזרה. אבל כמו שהוא נעמד, שם הוא נהרג, וחמישה טנקים שלו עלו באש.
"עמדו בפניי שתי אפשרויות: או לאסוף את כל הטנקים שנסוגו ולהחזיר אותם לעמדות - או לסגת ארבעה קילומטרים עד לקו העמדות האחורי. החלטתי שאני מסתער קדימה, כי הגעתי למסקנה שאחרת הסורים ישמידו את כולנו וירוצו בצורה חופשית עד לעמק החולה".

להתחבק עם המוות
קהלני החל להתקדם בנחישות, תוך הפעלת אש בלתי פוסקת לעבר העמדות הישראליות הנטושות שהשריון הסורי החל לזלוג לתוכן. הוא קיווה להושיט סיוע ליוס אלדר ולטנקים הנסוגים, אך עד מהרה מצא את עצמו תקוע כטריז בין שדרות טנקים סוריים, החולפים על פניו מימין ומשמאל.
"פתאום מצאתי את עצמי עומד מול שלושה טנקים סוריים, במרחק 25 מטרים ממני", נזכר קהלני. "זה היה שוק טוטאלי בשבילי: אני זוכר שעצרתי מאחורי ערימת סלעים וראיתי את שלושת המפקדים הסורים מסתכלים לי בעיניים. 25 מטר - זה קרב סכינים. השמדתי בזריזות את שלושתם. לפתע, הסתער עליי טנק רביעי. מיד השמדתי גם אותו. רגע לאחר מכן, כשרגליי עדיין רועדות מפחד, יאנוש שאל אותי: "נו, מה אתה אומר? אפשר לבלום אותם?" הוא הטיל עליי את הפיקוד על כל הגזרה. הייתי צריך להתחיל לעכל איפה נמצא האויב ומה סדר הגודל שלו.
"התחלנו להתקדם לעבר קו העמדות. הגבעה הייתה במרחק 600-700 מטר מאיתנו, ומעבר לה היו יותר מ-150 טנקים סוריים. ביקשתי מהטנקים שלי להתחיל לנוע, אבל הם לא זזו. מצאתי את עצמי לבד. ידעתי שאם לא נתפוס את העמדות בחזרה, אנחנו אבודים.
"בשלב הקריטי הזה העברתי את כל הטנקים לתדר האישי שלי - כך שגם אחרון הנהגים והתותחנים יאזין לי. השתמשתי בהרמת קול ובכל הטכניקות האפשריות כדי לגרום לחיילים לזוז, אבל הם לא הגיבו. החלטתי להשתמש בנשק האחרון, שדיבר ישירות אל האופי והאגו של החייל הישראלי: צעקתי להם בקשר 'אני רואה פחדנים מהגדוד שלי'. הקריאה שלי הרגיזה הרבה מאוד אנשים, וכמו קסם הניעה אותם קדימה.
"אחרי הקרב, אמר לי אחד המט"קים: 'ראיתי אותך, עמדת 200 מטר לפניי. לא זזתי, אבל אני נשבע לך שלא ברחתי'. שאלתי אותו למה הוא לא התקדם, והוא ענה: 'לא יכולתי, הגוף שלי רעד, כי ראינו שמי שמתקדם נפגע ועולה באש. ואז פתאום שמעתי אותך קורא לי 'פחדן' בקשר -  תפסתי עליך עצבים. מיד יצאה לי שאגה: 'להסתער'.
"נלחמנו שם לחיים ולמוות, ביחסי כוחות של טנק אחד מול שמונה או עשרה שלהם. למול עיניי, עוד טנק נפגע ועוד טנק נפגע - ובשבילנו כל טנק היה קריטי. היו קטעים מאוד דרמטיים, אבל לרגע לא חשבתי לסגת. אלה רגעים שאתה ממש מתחבק עם המוות, אך כשאתה בתוך סערה של אש, אתה מבצע פעולות כמו אוטומט. מצד שני, הלב שלך עובד שעות נוספות, והפחד מכרסם. אתה יושב בעמדה, והפגזים פוגעים בחברים שלך ומסביבך.
"הייתה תחושה שאין מאחורינו אף אחד, אז נלחמנו עד המוות. היינו כמו חיה פצועה, שדחקו אותה לפינה והיא נלחמת על חייה. ראינו איך הסורים חולפים על פנינו מבלי שאנחנו מצליחים לבלום אותם, אז הסתערנו עליהם עם יצר הנקם, עם הרצון לחיות, ועם הידיעה שזה או אתה או הם.
"הסורים כבר ישבו על העמדות שלנו, והיינו צריכים לעצור את כוח השריון הענק שהתקרב. בכל פעם עלו 3-5 טנקים סוריים על העמדות, ואנחנו, על גב הגבעה, היינו צריכים לפגוע בהם, ולאט-לאט להתקדם לכיוון ראש הגבעה. ברגע שחזרנו לקו העמדות, עמק הבכא היה שחור משחור מטנקים סוריים פגועים.
"למזלי, הצלחנו לתפוס את העמדות בחזרה כאשר כל המסה הגדולה של הכוח הסורי עדיין הייתה בתוך העמק - ובזכות היתרון הגאוגרפי שלנו הצלחנו להדוף אותם. אם לא היינו תופסים את העמדות, או אפילו אם היינו תופסים אותן באיחור של רבע שעה, לא היה לנו שום סיכוי".

לנצח אחי
תא"ל (מיל') אביגדור קהלני אינו היחיד במשפחתו שזכה בהכרה על הגבורה שהפגין בשדה הקרב בעת מלחמת יום הכיפורים: אחיו הצעיר עמנואל קיבל את עיטור המופת. אלא שלסיפור שמאחורי עיטורו של האח אין סוף טוב. עמנואל נפל בסיני, ימים בודדים לאחר שהתחתן, ואת האות קיבלו בשמו הוריו.
"הוציאו את הגדוד שלי מהקו הקדמי, ובלילה אמרו לי לנסוע הביתה. לא ידעתי אפילו למה", נזכר קהלני ביום בו קיבל את הבשורה. "מאוחר יותר המח"ט סיפר לי שאחי עמנואל נהרג. שאלתי איפה אמנון, אחי השני, ואמרו לי שהוא כבר שבוע בבית. ואז, איך שהתחלתי להירגע, המח"ט הודיע לי שאחיה של אשתי גם כן נהרג. נסעתי הביתה בלילה, וההורים שלי בדיוק סיימו לשבת שבעה, אז נסעתי לאשתי, שישבה שבעה עם הוריה. אבל כבר באותו היום חזרתי לגדוד".