שבוז חיילים
חיפוש
חיפוש חיפוש חיפוש
מתגייסים חיילים משוחררים סטודנטים דרושים פורומים מגזין לימודים
שבוז ראשי   >>  מגזין חיילים | שבוז   >>  מי שלא היה בכזאת תופת, לא יכול להבין מה זה פחד
המדריך למתגייס
חדשות
כתבות מגזין
ד"ש מצולם
פגישה אישית
לוחם בכותרות
נספח צבאי
גיבור בשבוע
העולם הערבי
שירות ב"במחנה"
סקר מומלצי שבוז חיילים
מהו המאכל הכי טעים במנת קרב?
מי שלא היה בכזאת תופת, לא יכול להבין מה זה פחד
רס"ל (מיל') דוד ברירו קיבל את עיטור המופת
טל זגרבה, ‏יום ראשון ‏06 ‏יולי ‏2008
דוד ברירו
 שנים רבות בטרם החל להיבנות לו הכור הגרעיני בבושהר ולפני שהסורים ניסו את מזלם (על-פי פרסומים זרים, לפחות) באחד משלהם, העסיק את ישראל כור מסוג שונה לגמרי. "כור ההיתוך" היה שמו, וקירוב עמים ותרבויות היה תחביבו. פולנים, תימנים, מרוקאים, ארגנטינאים - כולם חוממו היטב, עורבבו והפכו ליחידה אחת.
הרעיון המהפכני הזה חלחל, מתברר, גם לצבאה של המדינה הצעירה - שהחליט לחבר בין כלי נשק ממוצאים שונים לגמרי. כך, בתחילת שנות ה-70, הכליא צה"ל בין כלי רכב משוריין אמריקאי להנעת גייסות לבין תותח אווירי 20 מ"מ של מטוס הקרב הצרפתי "אורגן" - והקים גדוד נ"מ חדש. ואם מישהו הטיל ספק ביכולותיו המבצעיות של הזחל"ם-תותח, הרי שמלחמת יום הכיפורים, שפרצה כעבור פחות משנה מיום הקמת היחידה, הוכיחה לכולם מדוע זכה המוח היהודי למוניטין המכובדים שלו.
רס"ל (מיל') דוד ברירו, חייל מילואים בגדוד - אז סמ"ר - שימש באוקטובר ההוא מפקד צוות זחל"ם נ"מ שהוצב על הסוללה המערבית של תעלת סואץ, באזור הצליחה. באחד מימי הקרבות החלה הפגזה כבדה על השטח, והחיילים תפסו מחסה בבונקרים. לעומתם, בחר ברירו לנסוע עם הזחל"ם לעמדה על הסוללה, ופתח באש. בעודו יושב בצריח, נפל פגז במרחק מטר ממנו. הוא הועף מהצריח, והזחל"ם הפגוע החל לבעור. ברירו שב לכלי המשוריין, הוציא את התחמושת וכיבה את הדליקה. תוך כדי כך נפל פגז נוסף בסמוך אליו, והעיף אותו מהצריח בשנית. אך הוא נותר נחוש, וחזר להשלים את פינוי התחמושת וכיבוי הדליקה. על מעשים אלו הוענק לו עיטור המופת.
שלא מהעולם הזה
גדוד הנ"מ של ברירו השתייך אמנם לחיל האוויר, אך מבצעית היה כפוף לעוצבת הפלדה, בפיקודו של אריק שרון. חיילי הנ"מ, שגויסו לפנות בוקר בשבת בה פרצה המלחמה, מצאו עצמם מתארגנים לקראת תנועה ממושכת לאזור בו פעלה העוצבה - סיני. "לא היו לנו מובילים, ולכן הגענו לרפידים רק בראשון בערב", מספר ברירו. "בדיוק כשהגענו מטוסים מצריים תקפו את הבסיס, אבל המטוסים שלנו טיפלו יפה מאוד במצב. ירדנו דרומה להגן על מתחם טסה, וכבר אחרי יומיים וחצי היינו פרוסים עם הציוד בשטח, ולחמנו. הקרבות היו קשים מאוד. היינו רואים איך רביעיית מטוסים שלנו יוצאת, וחוזרים ממנה רק שניים, או אחד ולפעמים כלום.
"ואז, ב-13 בחודש, המג"ד שלנו אסף אותנו ואמר: 'חבר'ה, קיבלנו פקודת מבצע שתיישם את מה שהתאמנו עליו'. זו הייתה החדרת גשר הגלילים לתעלה. התפקיד שלנו היה להגן על הגשר בעת ההנעה שלו והורדתו למים. הגענו לשטח ההיערכות וראינו את כל הכלים שהשתתפו איתנו באימונים: צוותי ההנדסה, התמסחים (דוברות אמפיביות ששימשו את צה"ל בצליחת התעלה - ט"ז) וגשר הגלילים. בלילה שבין ה-31 ל-14 בחודש קיבלנו פקודה לנוע. התנועה החלה בערך בשעה 17:00, והיינו אמורים להגיע לתעלה עם שחר, כאשר המרחק היה כ-15 ק"מ בקו אווירי.
"אבל הגשר לא זז. בניסיון הראשון הוא נקרע, והתיקון לקח זמן. החליטו לדחות את הצליחה ללילה הבא. בשעות היום חטפנו הפגזה כבדה מאוד מארטילריה וממטוסים, והגדוד שלנו לחם ללא הרף כדי להגן על הכלים ההנדסיים. לא היו לנו מחפורות, והיינו פזורים בשטח חשוף - אך בכל זאת, עשינו את העבודה. בערב שוב קיבלנו פקודת מבצע, אבל הגשר נתקע. החליטו לבצע את צליחת התעלה עם התמסחים. הכוחות שלנו מצאו פרצה בין שתי ארמיות מצריות, ודרכה עברנו.
"הגענו לאגם המר, שעל גדות התעלה, בבוקר ה-16 בחודש. בדרך היו פזורים כלים פגועים ובוערים. עמד שם מוצב שחור מהפגזות. השקט היה מפחיד. לפנות בוקר, הגיעו שני דחפורים שפרצו את אחת הסוללות שעל התעלה, ודרכה הורדנו למים סירות גומי ושני תמסחים. עם שחר חצו הצנחנים את התעלה והגיעו למוצב לא מאויש בדוור-סואר. בשלב מסוים גם הפלגה שלי עברה לצד השני, והכלי שלי היה לזחל"ם השני שירד לאדמת מצרים. תפסנו את ראש הגשר שם, עשינו חצר קטנה, ופרסנו את הכלים לאורכה. מעט אחרינו הגיעו גם טנקים, וכוחות התחילו לזרום לצד המצרי.
"המצרים עדיין לא קלטו מה מתרחש. בדיעבד, התברר שהיו באזור שני קציני תצפית מצרים, שבשלב מסוים דיווחו על הפעילות שלנו, ומאותו הרגע התחלנו לחטוף מטח קטיושות שלא מהעולם הזה. המצרים החליטו להפציץ אותנו בכל דרך אפשרית: ארטילריה, קטיושות, מטוסים - בקיצור, כל מה שאפשר לדמיין ויורה. בינתיים חברה אלינו מחלקה של צנחנים במילואים, וכשמונה-תשעה טנקים חצו את התעלה על תמסחים.
"כנראה שתוך כדי ההפגזה המצרים גילו שהתבצעה חדירה בין שתי הארמיות, כי הן החלו להצטופף וסגרו את המעבר. כך קרה שהטנקים שלנו החלו לחזור לגדה הישראלית כדי לנסות ולמנוע מהארמיות לכתר את הכוחות. בינתיים, החבר'ה מהצנחנים שהיו איתנו, קיבלו משימות להרחיב את ראש הגשר בצד המצרי, ולהגיע לכפר דוור-סואר שישב במרחק של כשני קילומטרים צפונה משם. לשם כך, הם נדרשו לחצות את תעלת המים המתוקים, שעוברת במקביל לתעלת סואץ. ראינו שם לוחמים שמקבלים פקודת מבצע, יודעים בוודאות שמי שהולך ראשון הולך, אבל בכל זאת מבצעים את המשימה. זה היה קשה מאוד לעיכול".
לקטיושות יש אופי
נפעמים ממראות ההקרבה והרעות שהתרבו ככל שמספר הלוחמים פחת, ניסו לוחמי גדוד הנ"מ לעמוד בפני ההפצצות המסיביות - וכשהתאפשר, גם להשיב הפגזה שערה. ואז הגיע יום המחרת, שלמרבה הפלא, גם במהלכו ההפגזה נמשכה. ואולי אף ביתר שאת. "משעות הבוקר חטפנו פגזים", משחזר ברירו. "מי שלא נמצא בכזאת תופת לא יכול להבין משמעות של ארטילריה, של פחד, של חוסר אונים. כי לקטיושות יש אופי. ממש ככה. זה לא קסאמים, כמו שיש לנו היום. קטיושות נעות בכוורות של עשרות. כלומר, היכן שנופלת הקטיושה הראשונה, אז מסביבה, בקוטר של 200-250 מטר, נופלות לפחות עוד 40. זה דבר שאי- אפשר לתאר. כך קורה שכשאתה נמצא תחת אש, אתה מפתח כושר הבחנה חייתי. חידדנו לעצמנו את החושים, והיינו מזהים את היציאות של הקטיושות. היינו שומעים את שריקתן האיומה, מתריעים בצעקות, וכל אחד היה מתחפר וטומן את הראש בחול, איפה שלא יהיה.
"בבוקרו של אותו היום, הורדנו את הזחל"ם מהרמפה כדי לשפר את העמדה שלו ביחס לתעלה. הספקנו לרדת איתו במדרון רק כמה מטרים, ואז החלה התקפה מצרית משולבת: ארטילריה, קטיושות ומספר אדיר של מטוסים. צעקו לכולם להיכנס למסתור. אבל אני, במקום לרוץ לבונקר כמו שטבעי לעשות, החלטתי לרוץ לבדי אל הזחל. הבטן שלו הייתה מלאה בתחמושת, והוא עמד בסמוך למחפורת עם הרבה חיילים. כך שאם הזחל נפגע, הוא עף באוויר ולוקח איתו לא מעט אנשים. נכנסתי לתוכו, ונהגתי אותו לראש המדרון.
"תוך כדי הפגזת המטוסים, עברתי במהירות לצריח - איפה שהותקן תותח ה-20 מ"מ. תופי התחמושת כבר היו בקנים, ולי נשאר רק לפתוח באש. אך בו ברגע שהתחלתי לירות נפלה קטיושה על הדופן השמאלית בגלגל הימני הקדמי של הזחל"ם, שהעיפה אותי החוצה מהצריח. היא קרעה חלק מהתופים ומהתחמושת, פגעה במיכלי דלק שהיו בזחל"ם ושפכה אותם. כל הדלק התחיל לטפטף פנימה לתוך מאגר תחמושת הבטן.
"בקיצור, עפתי מהצריח, בדקתי ידיים ורגליים, ראיתי שהכל בסדר, ומיד רצתי בחזרה לזחל"ם. עליתי עליו, ואז בא הפגז השני, שנפל בחלק האחורי של הזחל. מהפגיעה הזו שוב עפתי מהצריח, ומיכלי הדלק מאחור החלו לבעור. נזכרתי שיש שם תחמושת בטן. ואם התחמושת הזאת מתחילה להתפוצץ, היא יכולה להרים את כל האזור.
"הדלק החל לחלחל פנימה ולהיספג בעץ. בלי לחשוב הרבה פתחתי את המדפים, שמאכסנים את התחמושת. ראיתי מכשיר קשר, החזקתי אותו והתחלתי לצעוק בו: 'הזחל"ם בוער, הזחל"ם בוער'. תוך כדי כך התחלתי להעיף החוצה את ארגזי התחמושת. אני חושב שיש רגעים בהם מתגלה ההשגחה העליונה: להרים כזה ארגז ביד אחת - ששוקל כמעט 40 קילוגרם - ועוד להניף ולזרוק אותו מחוץ לזחל, זה כמעט בלתי אפשרי. עד היום אני שואל את עצמי מאיפה היה לי את הכוח לקחת שמונה-עשרה ארגזים כאלה ולהעיף אותם.
"כשסיימתי עם הסיפור הזה קפצתי למטה, והתחלתי לזרוק חול לתוך הזחל, עם הידיים. בשלב כלשהו הצטרף אליי בחור בשם יהודה רחמים. למזלנו, לא היה חומר בערה רב והצלחנו לכבות את הדליקה די במהרה. במקביל, החלה הפוגה קטנה בהפגזה, והחבר'ה יצאו מתוך הבונקר. ערכנו בדיקת נזקים. גילינו שכל הזחל היה מחורר מרסיסים בצורה מדהימה, ורק למקום שבו ישבתי בצריח לא הגיעו הרסיסים. כלום. כזה דבר אני באמת לא יכול להסביר".
חתונה מאוחרת
מלחמת יום הכיפורים הגיעה לתומה ב-24 באוקטובר, אך דוד ברירו נשאר עם גדודו בשטח כמעט חצי שנה לאחר הפסקת האש. בכל הזמן הזה הוא נותר לבוש מדים, אך חשב על הבגד שאותו אמור היה לעטות על גופו לולא פרצה המלחמה: חליפת חתן.
"הייתי אמור להתחתן באוקטובר 1973", מספר ברירו. "חזרתי מטיול גדול עם אשתי לעתיד, והחלטנו שאנחנו מתחתנים, אבל אז בדיוק פרצה המלחמה. כשהיא הסתיימה, מפקד חיל האוויר דאז והמג"ד שלי הציעו לערוך את החתונה שם, בצד המצרי, והחיל אפילו ארגן לצורך כך מטוס מיוחד. אבל זה לא יצא לפועל, כי המשפחה התנגדה.
"בסופו של דבר, החלטנו שאנחנו מתחתנים בארץ. בינואר 1974 קיבלתי חופשת חתונה של יומיים, אבל היא התארכה לחמישה ימים: כל אחד מהחבר'ה תרם שלוש שעות, ארבע שעות, חמש שעות, חצי יום, יום מהחופשה שלו. התחתנתי, ולאחר מכן חזרתי לגדוד במצרים"
  
תגובה לכתבה  שלח לחבר  גרסת הדפסה 
כתבות נוספות
שמענו פיצוץ אדיר. הבניין נחצה לשניים
אמרתי לעצמי: 'זהו, אני גמור'
במשך חמש שעות נלחמנו מתא שירותים קטן
חשבתי 'אני עומד למות עכשיו. איזה באסה'
אחרי ההפגזה השטח נראה כמו ירח. מכתש ליד מכתש
התחלתי להתקדם, וחטפתי פחד. חושך, לילה, צלליות זזות
1234567
שבוז הוא פורטל המיועד למתגייסים, חיילים וחיילים משוחררים. שבוז כולל מידע מעודכן ורלוונטי על צו ראשון. תפקידים, קורסים, מיונים, תאריכי גיוס, רשימת ציוד, טירונות, חיל השריון, חיל רגלים (חי"ר), חיל תותחנים, חיל הנדסה (הנדסה קרבית), חיל הים, חיל הרפואה, חיל האוויר, חיל החימוש, חיל שלישות, חיל החינוך, חיל המודיעין, מג"ב, גולני, אגוז, שלדג, סיירת מטכ"ל, 669, דובדבן, עוקץ, חובלים, קצין העיר, בית החייל, משכורת צבאית, חר"פ, גימלים, קצונה, הנחות לחיילים, עבודה מועדפת, פיקדון אישי, מענק שחרור, פסיכומטרי, בגרויות, כנס משתחררים ועוד.