משחק הזיכרון
ההצגה טייפ עוסקת, בסופו של דבר, במה שמעסיק כל אחד ואחד מאתנו מידי יום ביומו – עד כמה אנחנו מוכנים לחטט לעצמנו בזיכרון ולהודות בטעויות שעשינו; עד כמה אנחנו מקנאים בסובבים אותנו, אפילו אם החברים הכי טובים; ועד לאן מגיעה ההתבוננות העצמית שלנו, או במילים אחרות, עד כמה אנחנו מרשים לעצמנו להיות שופטים אובייקטיבים על מה שקורה בחיים שלנו, ולקחת אחריות על כך. נשמע פילוסופי, וזה אכן כך, אבל ההצגה "טייפ" לוקחת את כל הרבדים הפילוסופיים האלה למקום שכיף לצפות בו.

ההצגה היא אמריקאית במקור, של המחזאי סטיבן בלבר. התרגום העברי של אסף ציפור משאיר הרבה מן האמריקאיות אך עם נגיעות ישראליות, השחקנים מצוינים, והכול עשוי בהצגה היטב – התאורה, המוסיקה, התפאורה.

מה קרה בין ג'ון לאיימי?

העלילה מתרחשת בתוך חדר זול של מוטל. ג'ון ו-וינס, שני חברים ותיקים מהתיכון, נפגשים אחרי זמן רב. ג'ון מגיע בתמימות, ולא יודע שוינס תכנן את הפגישה בקפדנות, כשהמטרה הסופית היא להוציא מג'ון וידוי לגבי מה שקרה בינו לבין איימי לפני עשר שנים, כאשר זאת כבר לא הייתה חברתו של וינס. וינס חושד שג'ון למעשה אנס את איימי, והוא רוצה שהאמת תצא לאור.

הדמויות של השניים שונות בעליל – וינס הוא סוחר סמים כלומניק, בעוד שג'ון הוא "המוצלח", שהגיע לעיר כדי להציג את הסרט הראשון שלו. הדיאלוג בין השניים הוא מה שמרכיב את כל ההצגה, וזה דיאלוג מרתק, משעשע, מותח, ודרמטי. וינס נחוש בדעתו לראות מה ג'ון זוכר מאותו לילה מדובר מלפני עשר שנים. הוא משתמש בטקטיות שונות ומגוונות כדי לגרום לג'ון לדבר. האם הלחץ הבלתי פוסק של וינס ישבור את ג'ון? בשלב מסוים איימי נכנסת גם היא לסצנה, והרבה דברים משתנים לכיוונים לא צפויים, גם מבחינת ג'ון וגם מבחינת וינס.

מי שעושה את ההצגה להנאה אחת מתמשכת הוא זוהר שטראוס המשחק את וינס. התפקיד של המסטול האינטיליגנט מתלבש על שטראוס בול, ושווה להתמקד בכל הבעה שלו, כי הוא משחק פשוט מצוין. הוא מצחיק, אנרגטי, ותוך דקות ספורות מתחילת ההצגה הקהל כבר מחכה למהלכים שלו בציפייה – גלי הצחוק הממלאים את האולם כל כמה דקות הם בעיקר בזכותו. אוהד קנולר, המשחק את ג'ון, לרגע נראה באמת אמריקאי, והוא מעצב יפה את הבחור המצליח שכל-כך בטוח בעצמו בהתחלה, ולאורך ההצגה נעשה יותר אכול ספקות וחרטה. הילה וידור, שנכנסת רק לקטע האחרון של ההצגה, משלימה את הקאסט עם אלגנטיות עדינה שמצליחה להפוך את עולמם של שני חברי הילדות שלה.

"טייפ" היא הצגה מפתיעה בעוצמות שלה. היא מתחילה על אש קטנה – עצם העובדה שהבטתי בשעון לאחר עשר דקות מוכיחה זאת – אבל היא צוברת תאוצה מהר מאוד, ומרגע מסוים נכנסתי לעולם השמור להצגות טובות בלבד – עולם בו אני שוכח את האולם והקהל מסביבי, ומתמקד כל כולי בעלילה המתרחשת על הבמה. ובסופו של דבר, זאת הסיבה בגלל הולכים להצגות, כדי להיכנס לעולם אחר למשך שעה או שעתיים. "טייפ" עושה את זה, והיא מומלצת בחום.