אחד מתוך חמישה אנשים שאתה פוגש, זוכר אותך. לאו דווקא במודע, הסטטיסטיקה מכסה גם את החלומות, גם את האני האחר שאדם בוחר ליצור לעצמו, וגם את התת מודע שכל כך מבוקש כאן בזמן האחרון. אם תשאלו אותי זה מין פח גדול בתוך הראש , פח שאנשים זורקים לתוכו הכול. כל הדברים שהם לא צריכים שם למעלה, כל הדברים שלא מתאימים למקום הקטן הזה שכל כך נקי ובסדר.

כל יום הוא סדר פסח קטן. זה הולך וזה נשאר. יש אנשים שאצלם הלמעלה הוא כמו מוסך, או סטודיו, מלא בדברים שהם שומרים למקרה הצורך, ליום אחר. הם ממאנים לזרוק, ממאנים למיין. את לא כזאת. אצלך שם מצוחצח. התמונות של המשפחה תלויות על הקירות, במסגרות הבוהקות וחס וחלילה אם מישהו מהם יעשה או יגיד משהו לא בסדר- ישר לפח.

מהילדות שלך בחרת לשמור בתוך היכל הזכוכית את המילים הראשונות, הספרים, השמיים שהתחלפו כל יום. יש לך שם את ההליכה בתוך ההייד פארק עם אבא ועם אימא, ידייך בידיהם, רגלייך כמעט לא נוגעות ברצפה. את הוספת שם גם שני עלים יבשים, את המוסיקה שהתנגנה מדלת פתוחה של בית קפה מעבר לגדר, ואת הצבעים. את הקור זרקת. את האף האדום שלך, קצת כואב אפילו, שאותו ניסית בלי הפסקה לחמם עם הכפפות, את איך שהיית מוציאה את כפך הימנית מכף ידו של אביך ומשפשפת אותה. זרקת את הזקנה במעיל הרוח האפור, הזקנה שניסתה להידחף לתור הנואמים, שגם אותו זרקת והתפלאת מאוד אחר כך כשהסבירו לך על הנאומים שבהייד פארק בבית הספר, ואת, אפילו שהיית שם, לא זכרת כלום. הזקנה הזאת, ניסתה בכל הכוח לעלות לבימה, ושני נערים צעירים הדפו אותה בכל הכוח שלהם, שהוא יותר חזק. היא נפלה על אחוריה, כאילו התיישבה לה סתם כך על הקרקע הרטובה, והמעיל האפור התרומם וחשף את ירחיה. את אפילו צחקת אז, וניסית לשאול את ההורים למה היא יושבת שם אבל הם משכו אותך חזק ויותר לא סיבבת את הראש, ולא ראית אותה.

ביום שפגשתי אותך, פגשתי חמישה אנשים בדיוק. את היית השלישית בעצם. וישר כשראיתי אותך קיווית שזאת לא תהיי את. היה את הבחור שנתקל בי במדרגות, היו את שתי הנערות המצחקקות על משהו, מצחקקות כל כך חזק שהייתי חייב להסתובב ולנסות להקשיב על מה. הייתה אישה מבוגרת שישבה וחיכתה, אולי לך, על הספסל, ועיניה נעוצות ברצפה. היא לא הרימה אותם גם כשעברתי, אבל הצל שלי, שחלף, השתהה לשנייה באישוניה ונעלם גם שם.

כל אחד מהם היה יכול להיות אדיב כלפיי, לשמור אותי באיזה מקום טוב למעלה, או להכניס אותי לתוך חלום, לתת לי דקה או שתיים של זמן אוויר ואז לעזוב אותי לנפשי. כל אחד מהם, אבל לא את. את זרקת אותי ללא רחמים לתוך הפח שלך. יחד עם המילים שהסתובבו לך בראש כל אותו הבוקר, בין הציפור הדרוסה, שרגליה עוד רוטטות וימשיכו לרטוט, לבין החדשות של השעה תשע, שמהם שמרת משום מה רק את התחזית.

אז עכשיו אני כאן. מקטר ומרעיש כמו כולם, מנסה למצוא את הדרך שלי למעלה, דורך על ראשים וחתיכות של מילים ורקמות, מכה באגרופים על הדפנות של ה-תת הזה, הגועש. אם רק תעצרי לשנייה, ותחשבי. אם רק תשאלי את עצמך, אלו מין פנים אלה, שמציקים לי, העיניים שאני כמעט יכולה להיזכר בהן. אם תחפרי עמוק עמוק ותגלי אותי כאן, ותנקי אותי, ותשייפי, ותכניסי למסגרת בוהקת ותתלי על הקיר שם למעלה- אני מבטיח לך. אני אהיה בשקט. אני לא אגיד מילה אחת לא נכונה.