שבוז חיילים
חיפוש
חיפוש חיפוש חיפוש
מתגייסים חיילים משוחררים סטודנטים דרושים פורומים מגזין לימודים
שבוז ראשי   >>  מגזין חיילים | שבוז   >>  'אני רוצה להתאבד', אמר לי המ"פ באמצע הקרב
המדריך למתגייס
חדשות
כתבות מגזין
ד"ש מצולם
פגישה אישית
לוחם בכותרות
נספח צבאי
גיבור בשבוע
העולם הערבי
שירות ב"במחנה"
סקר מומלצי שבוז חיילים
מהו המאכל הכי טעים במנת קרב?
'אני רוצה להתאבד', אמר לי המ"פ באמצע הקרב
אל"ם (מיל') אהוד אבירן קיבל את עיטור המופת
טל זגרבה, ‏יום שני ‏24 ‏מרץ ‏2008

צילום: טל זגרבה

דז'ה וו. זאת כנראה ההגדרה הקולעת ביותר למה שחווה קצין הקישור הארטילרי אהוד אבירן (אברמסון) במלחמת יום הכיפורים. דז'ה וו – למלחמה בה השתתף שש שנים קודם לכן, ושקווי עלילתה היו בעבורו דומים למדי. בעת מלחמת ששת הימים נע אבירן בסמוך למג"ד השריון אריה בירו. וביום הכיפורים – הם שוב נסעו צמודים, כשהפעם בירו כבר משמש כמח"ט. בששת הימים ראה אבירן כיצד נפצע בירו בלסתו. וביום הכיפורים – הוא הבחין כיצד מפקדו נפגע בזרועו. רק חוויה מרכזית אחת לא חווה אברמסון מחדש ב-1973. זהו אירוע שנותר בעבורו ייחודי למלחמת 1967.
ב-9 ביוני במלחמה ההיא הפך אבירן לפתע מתותחן זוטר למג"ד שריון. זה קרה לאחר פציעתו של בירו, שאילצה את המפקד הבכיר להתפנות משדה הקרב לטיפול. אבירן, אז קצין בדרגת סגן, "מונה" על-ידי החיילים בשטח למלא את מקומו, ובין רגע תפקד כאילו היה סגן-אלוף. על אף שגם הוא עצמו נפצע בעת הלחימה, המשיך אבירן בביצוע משימתו. נוסף לכך, סייע הקצין בחילוץ ופינוי פצועים, באזור מוכה אש ובארגון היחידה בתום הקרב. על כך הוענק לו עיטור המופת. 

נרדמנו ממש לשניונת
סיפור הקריירה הצבאית של אבירן, לימים אל"ם, מתחיל דווקא באוניברסיטה העברית בירושלים, בה למד פיזיקה כעתודאי. עם סיום התואר הראשון, הותנה המשך לימודיו של הסטודנט הצעיר בחתימה על שירות קבע ארוך טווח. אבירן סירב להצעה, ובעקבות כך נשלח לשרת בחיל התותחנים. את שירותו הסדיר העביר בגדוד 402, והשתחרר ממנו בדרגת סגן. אבל אז פרצה מלחמת ששת הימים.
"הוקפצתי מהבית", נזכר אבירן. "באתי, חברתי לגדוד השריון שהייתי הקש"א שלו, והצטרפתי לבירו המג"ד. בירו היה מפקד קרבי יוצא מן הכלל, אבל מטורף לחלוטין. הוא החליט שאני אהיה צמוד אליו כל הזמן. מאוד השתדלתי, אבל זה לא היה כל-כך קל. בירו היה נוסע על הג'יפ כאילו הוא נותן פקודות לשטח, ולא התחשב בחריצים ובמכשולי הדרך. הוא, מבחינתו, היה נוסע. אני הייתי יושב מאחור, ונצמד למושב כדי להציל את חיי.
"פעם אחת הגענו לאוהל של קצין האפסנאות. הקצין לא הגיב תוך שלוש שניות, אז בירו הוציא את האקדח וירה לתוך האוהל, כמובן שמעל גובה בנאדם. מיותר לציין שהקצין יצא מהר מאוד. בקיצור, זה היה צד אחד של בירו. הצד השני שלו היה שהוא היה בוגר קרבות, וממנו למדתי איך מתנהגים תחת אש. הייתי שואל אותו: 'תגיד, אם אנחנו פה בג'יפ, ונגיד שטנק יורה עלינו, מה אנחנו עושים?' הוא אמר לי: 'תשמע, פגז ראשון לא. אם מתחילים לטווח מקרוב, תחליף עמדה, תרד אחורה, תעלה במקום אחר, ואז יתחיל כל המשחק מחדש. זה הכל'. כמו כל דבר בקרבות ובצבא, הכל פשוט מאוד אבל אין דבר קשה מזה. ואני למדתי את זה בדרך הקשה.
"זה היה ביום הראשון של מלחמת ששת הימים. אחרי שלושה שבועות בהם נצלנו מחום במישורי פארן, אמרו לנו 'קדימה צעד' – התכוננו לעלות צפונה. את כל הטנקים לקחו על מובילים, וכל שאר החיילים, גם אני, נסעו בזחל"מים. ליד פתח-תקווה, נרדמנו: הנהג, אני, וזה שמיניתי לשמור שלא כולנו נירדם. נרדמנו ממש לשניונת, והזחל"ם שלנו נכנס בזחל"ם שנסע לפנינו. הרדיאטור הלך, ואני פתחתי את הברך. השארתי במקום חייל רציני עם עוד שניים, ועליתי צפונה באמבולנס עד לעפולה, שם תפרו אותי. שם גם נודע לי שבן-הדוד שלי נהרג. ויאללה, עולים לכיוון הגולן.
"היינו למרגלות הגולן יומיים-שלושה. קיבלתי זחל"ם אחר, ומילאתי אותו במכשירי קשר, בחיילים ובתחמושת. ואז פתאום הגיע הזחל"ם מפתח-תקווה. מתברר שבבוקר שאחרי התאונה תלמידים מבית-ספר סמוך שאלו מה קרה לו. אמרו להם שהלך הרדיאטור, והם ענו: 'מה זאת אומרת, אנחנו בית ספר מקצועי, אנחנו יודעים לתקן רדיאטורים'. הם תיקנו אותו, והחיילים עלו עם הזחל"ם למעלה, לרמה". 

הייתה קצת מבוכה
בתום שעות ספורות של התארגנות וחימוש, החלו הכוחות לנוע משטח ישראל לכיוון צפון רמת הגולן. היה זה היום הראשון למלחמה ברמה. בירו נסע בתוך טנק המפקד, ואבירן – בזחל"ם שמאחוריו. "התחלנו לעלות, וכבר בהתחלה אפשר היה לראות נפגעים", משחזר אבירן. "המשכנו לעלות. בירו, אני ויתר האנשים טעינו בדרך. קיבלנו איזושהי הנחיית מודיעין לא נכונה, שאמרה שאם יש דרך שרואים עליה שיחים או צמחייה אסור לנסוע עליה, כי כנראה שהיא ממוקשת. לכן, כשהגענו לפנייה הנכונה, וראינו שיש עליה שיחים, לא פנינו בה, ובמקום להגיע לזעורה הגענו לקלעה.
היה שם מין גיא כזה, שבסופו תעלות ואבנים בגודל שני מטר על שני מטר. ראינו שיש מעבר באמצע, שכל מי שרצה להמשיך היה חייב לעבור דרכו. במרחק לא גדול הסורים שמו שני תותחי נ"ט. אחד הוסווה היטב והשני, שהיה שלושה-ארבעה מטר ממנו, הוסווה ככה-ככה, בכוונה. כך, בכל פעם שהתותח המוסווה ירה, כולם ירו בחזרה לתותח הדמה, שהיה שלושה-ארבעה מטר ממנו.
"מהגבעות מסביב ירו עלינו מנשק קל, ובסך הכל נפגעו אצלנו רבים. בין הפצועים היה בירו, שחטף צרור בלסת. זאת לא הייתה הפציעה הראשונה שלו, והוא סירב להתפנות. בסופו של דבר הוא הסכים, אבל רק בתנאי שלא יורידו אותו באלונקה – כדי שגם שכשהוא יעזוב את שדה הקרב הוא יעשה זאת בגאווה. כדי שהוא לא ייחנק, חיברו לו את הלשון לשפה עם סיכת בטחון, וככה הוא ירד. עד היום אני לא מבין איך הוא סבל את הכאבים האלה, אבל זה היה בירו.
"נותרנו ללא מג"ד. הייתה קצת מבוכה. החלטתי שאני הולך לחפש דרך אחרת לעקוף את המכשול עם הזחל"ם. עליתי על גבעונת בצד שמאל, והתחלתי לרדת לאיזה גיא. ברגע ההוא התחילו לירות עליי עם מקלע גוריאנוב, ממש לתוך הזחל"ם. אמרתי לנהג: 'טוב, יאללה, חוזרים אחורה'. כשעלינו בחזרה, כל החלק האחורי היה גלוי. שוב פתחו עלינו באש. אחד הכדורים חדר לזחל"ם, ריסק את לוח המכשירים, ופצע אותי ביד. ירדנו בחזרה לוואדי שמוביל לקלעה, ובדרך אספתי פצועים.
"ראיתי מ"פ שנפצע בבטן לוקח את עצמו הצידה. מצאתי אותו בתוך חושה עם האקדח האישי שלו, ושאלתי אותו מה העניין. הוא ענה לי: 'זה בסדר, אני רוצה להתאבד'. אמרתי לו 'אולי לא. ופה ושם'. אני לא מבין איך שכנעתי אותו, אבל הוא הסכים לעלות על הזחל"ם שלי. ראיתי שאני מלא ביותר מדי פצועים, וידעתי שיש תחנת איסוף גדודית במרחק של 500 מטר בערך. נסעתי אליה, והורדתי את כל הפצועים. שם מישהו אמר לי שצריך להעלות שיירה של תחמושת ודלק, ושמבקשים שאני אשאר עוד איזה חצי שעה. הגיעה התחמושת, עליתי למעלה, והבאתי אספקה למה שנשאר מהגדוד.
"כשהגעתי למעלה, שאלתי: 'מי המפקד?' הם הסתכלו עליי, הסתכלו לצדדים ואמרו לי 'אתה'. הייתי סגן, תותחן בגדוד שריון, והם אמרו לי: 'אתה תפקד עלינו'. אני לא יכול להגיד איך הרגשתי באותו רגע – אלה היו מחשבות של איש צעיר. אמרתי להם 'בסדר גמור'.  
"תוך שלוש דקות כבר התחלתי להוריד פקודות: אמרתי להם לעשות הגנה היקפית, לארגן את התדלוק והתחמוש, לארגן את הפצועים וההרוגים בשיירה שתוריד את הפצועים למטה, ולמיין אותם. עשיתי סיבוב, עברתי פצוע-פצוע ודיברתי עם כל אחד מהם. אמרתי להם: 'יהיה בסדר' 'אנחנו נביא אתכם לבית החולים', כל מיני דברים כאלה שאני לא יודע מאיפה באו לי. התחברתי לרשת של הגדוד, ודיווחתי. התקשרתי למח"ט, אלברט מנדלר, ואמרתי לו שאני המפקד עכשיו. הוא אמר לי: 'אהוד, בסדר'. לא האמנתי למשמע אוזניי. וכך, במשך כ-24 שעות, הייתי מפקד של גדוד טנקים, כשאני ממשיך למלא תפקיד של קש"א.
"אבל רק במלחמה הזאת, בפעם הראשונה, הבנתי איזה הבדל יש בין קו החזית לבין 500 מטר אחורה. ושיהיה ברור שהיו מספיק כאלה בתאג"ד שלא חזרו לחזית. ולמרות שהייתי פצוע ברגל וביד, לא היה לי ספק בכלל שאני עולה בחזרה להילחם. אני חושב שזה היה הדבר הכי חזק או משמעותי שעשיתי שם, כי למרות הקושי הפסיכולוגי היה לי ברור שאני עולה. למה ברור? כי בירו אמר". 

 
תגובה לכתבה  שלח לחבר  גרסת הדפסה 
תגובות
1. יופי של כתבה
מאת:יוסי       27/03/2008

כתבות נוספות
לא חשבתי יותר מדי. רצתי אל הפצוע תחת אש
1234567
שבוז הוא פורטל המיועד למתגייסים, חיילים וחיילים משוחררים. שבוז כולל מידע מעודכן ורלוונטי על צו ראשון. תפקידים, קורסים, מיונים, תאריכי גיוס, רשימת ציוד, טירונות, חיל השריון, חיל רגלים (חי"ר), חיל תותחנים, חיל הנדסה (הנדסה קרבית), חיל הים, חיל הרפואה, חיל האוויר, חיל החימוש, חיל שלישות, חיל החינוך, חיל המודיעין, מג"ב, גולני, אגוז, שלדג, סיירת מטכ"ל, 669, דובדבן, עוקץ, חובלים, קצין העיר, בית החייל, משכורת צבאית, חר"פ, גימלים, קצונה, הנחות לחיילים, עבודה מועדפת, פיקדון אישי, מענק שחרור, פסיכומטרי, בגרויות, כנס משתחררים ועוד.