שבוז חיילים
חיפוש
חיפוש חיפוש חיפוש
מתגייסים חיילים משוחררים סטודנטים דרושים פורומים מגזין לימודים
שבוז ראשי   >>  מגזין חיילים | שבוז   >>  הצרורות של המצרים פגעו לפניי, מצדדיי ובתוך האלונקה
המדריך למתגייס
חדשות
כתבות מגזין
ד"ש מצולם
פגישה אישית
לוחם בכותרות
נספח צבאי
גיבור בשבוע
העולם הערבי
שירות ב"במחנה"
סקר מומלצי שבוז חיילים
מהו המאכל הכי טעים במנת קרב?
הצרורות של המצרים פגעו לפניי, מצדדיי ובתוך האלונקה
תא"ל (מיל') יהודה דובדבני קיבל את עיטור המופת
טל זגרבה, ‏יום ראשון ‏27 ‏אפריל ‏2008
דובדבני
 

לוע הטנק הכבול לתצפית מתחם "יד לשריון" בלטרון פונה מערבה, לעבר השדות בפאתי הדרך לירושלים. בקרוב מאוד, בעוד הבירה הסמוכה תחגוג את יום העצמאות, שדות לטרון ייוותרו דוממים, מבכים את קורבנות הקרב שתם כ-60 שנה לפני כן, וקטע בכדורי עופרת את חייהם של רבים ממשתתפיו. בעבור אותם לוחמים היה זה סוף הסיפור, אך מבחינת תא"ל (מיל') יהודה דובדבני הייתה זו רק ההתחלה: בקרב זה ציווה לו אביו, משה, את דרכו כאדם, כקצין וכמפקד.

"היה אז חמסין נוראי, המון ברחשים, והכדורים הדליקו את הקמה. הפיקוד היה מאחור, בחולדה, והיה צריך לכבוש את מנזר השתקנים שבלטרון", מספר דובדבני. התוכנית השתבשה, ובמקום לתקוף בלילה הוחלט לתקוף ביום. משה דובדבני, שפיקד על פלוגת עולים חדשים שהגיעו ארצה ממחנות ההשמדה, יצא בראש חייליו להילחם בלטרון על פתיחת הדרך לירושלים, וזאת לאחר אימון קצר של חמישה ימים בלבד. "אבי התחיל לנוע לכיוון לטרון ומאש הירדנים התחילו להיפגע חיילים רבים. התקבלה פקודת נסיגה, והשטח כולו בער. לאבי היו נפגעים רבים. נשמעו זעקות פצועים בבליל שפות. אבי קפץ מאחד לאחד והגיש עזרה. בשלב מסוים הוא נפצע בשתי רגליו. התחילה נסיגה.

"הבחור שסחב את אבי הביא אותו עד לאזור קיבוץ הראל של היום. כשאבי ראה שקשה לסחוב אותו, הוא ביקש שיאספו את הפצועים סביבו, ופקד על זה שסחב אותו להציל את עצמו. הלגיון הירדני התחיל להתקרב. החייל סירב להשאיר את אבי בשטח, אבל אבא הוציא אקדח, ודרש שישאיר אותו שם. במקום התנהל קרב קצר בין הפצועים שהושארו בשטח לבין הלגיון הירדני והמקומיים, שבמהלכו נהרגו אבי והפצועים. אבא נעדר כ-50 שנה. עם זאת, הוא השאיר לנו צוואה לא כתובה: מפקדים תמיד מקדימה, ולא משאירים פצועים בשטח".

כעבור חצי יובל, מצא בנו של המפקד הנועז הזדמנות הולמת להגשים את צוואת האב: מלחמת יום הכיפורים. במלחמה זו השתתף רס"ן יהודה דובדבני כסמג"ד 890 בקרבות הקשים ב"חווה הסינית". הוא קיבל פיקוד על פלוגה שמפקדה נהרג וקציניה נפגעו, וארגן את חילוצה. הוא נשאר אחרון בשטח לוודא כי כל הנפגעים פונו, ובכך קיים את מצוות אביו. על מעשיו אלו הוענק לו עיטור המופת.

עם פרוץ המלחמה התבשר דובדבני, אז חניך בפו"ם, כי עליו להתייצב במהרה בגדוד 890 של הצנחנים, בפיקוד איציק מרדכי. בתום תקופה קצרה בה הוצב הגדוד בראס-סודר במטרה לאבטח את בארות הנפט במקום מפני הקומנדו המצרי, הגיע המח"ט, עוזי יאירי, ובפיו בשורה: יוצאים למבצע "אור ירוק".

"המשמעות הייתה לחצות את מפרץ סואץ באוניות, לנחות בצד המצרי ולהתחיל לנוע לכיוון קהיר", נזכר דובדבני. "היינו בדרך, ותוך כדי התנועה לשארם הודיעו לנו על שינוי משימה. אמרו לנו לנוע לכיוון התעלה. נחתנו ברפידים, וקידמו את פנינו מטוסים מצריים שתקפו שם בדיוק כשהגענו. הסבירו לנו שהציר לתעלה, ציר טרטור, חסום על-ידי חוליות נ"ט, ושאנחנו צריכים לפתוח אותו. הגענו לאזור טסה, וקיבלנו תדריך. הסבירו לנו שצריך לפתוח את הציר כדי שגשר הגלילים וגשר הדוברות יוכלו להגיע לתעלה.

"הלכנו עם חגור קל, בלי הרבה ציוד. עלינו למסוקים. החיילים צוו להסתכל דרך החלונות והדלתות ולצעוק 'טיל מימין' או 'טיל משמאל' לטייסים, כדי שישברו בזמן. טסנו בגובה נמוך. זה היה ליל ירח. נחתנו, והלכנו קצת ברגל לחפ"ק האוגדתי של ברן (האלוף אברהם אדן - ט"ז). החיילים, שהיו על הציר, חשבו שאנחנו קומנדו מצרי ופתחו עלינו באש מהדוברות, וזאת הייתה קבלת הפנים. איציק קיבל פקודות מהמח"ט, הגיע אלינו ונתן תדריך קצר על מפה של אחד ל-100 אלף. 'צריך לנוע לכיוון התעלה, לסרוק ולטהר מחוליות נ"ט', הוא הסביר.

"התחלנו לנוע. ההיתקלות הראשונה הייתה של יקי לוי ז"ל, מ"פ ב', לוחם נהדר, שהסתער עם הפלוגה. האש הלכה והתפשטה. שמענו בקשר שיקי ושעוד כמה קצינים נפגעו. מאחר שחשבנו שאלה חוליות נ"ט, המג"ד, החליט להכניס גם את אהרון מרגל, מ"פ ג', שביצע איגוף שמאלי. מרגל נכנס לתקיפה, ואחרי איזה 100 מטר הוא וקצינים נוספים נפגעו.

"התחילה אש תופת של מקלעים וארטילריה. חולות בהירים. עשן. אש. כל האדמה התחילה לרתוח. ואנחנו מבינים שאלה לא חוליות נ"ט, אלא מערכת אדירה שעומדת מולנו. אני הייתי עם איציק בחפ"ק. לא היה קשר עם מרגל, אז אמרתי לאיציק שאני נע לכיוונו. איציק אישר, והתחלתי לנוע. השטח היה מלא עשן. פגזים התפוצצו, ואני רץ. תוך כדי ריצה אני שומע צעקות, שלפיהן אני איכשהו מתכוונן. נפלתי וקמתי מההדף של הארטילריה עד שהגעתי לפלוגה של מרגל. הכל היה עשן ואש, והחיילים היו שרויים בשטח. לא היה ברור מה המיקום שלנו - איפה המצרים ואיפה החיילים".

הסמג"ד הטרי, שזה אך עזב את המכללה לפו"ם לטובת שדה הקרב, לא היה מוכר בקרב לוחמי הגדוד - עובדה שהקשתה עליו להטיל את מרותו הפיקודית על הכוחות המנותצים ששהו במרחב. "אחרי שקצת הבנתי איפה אני נמצא ואיפה נמצאים האנשים, נתתי הוראה לחלץ את הנפגעים. אף אחד לא זז. הם לא הכירו את הקול שלי, ולא ידעו מי אני. הכל מלא עשן ואש ארטילריה, ורק הקול שלי נותן פקודות", ממשיך דובדבני, "ובינתיים נוחתות עוד פצצות, ויש עוד נפגעים. אחרי שנתתי בפעם השנייה את הפקודה וראיתי שלא מבצעים כלום, פקדתי לחפות עליי באש, לקחתי אלונקה והתחלתי לזחול לכיוון צעקות הפצועים. השטח ישר. החולות לבנים. ואני זוחל. הגעתי לפצועים. היו שלושה. אחד העליתי על אלונקה, ושניים גררתי. תמיד שקלתי 48 קילו, והיה לי קשה מאוד לסחוב פצועים. בטח לא חשבתי שאני אצטרך לסחוב שלושה. אבל בסיטואציות כאלה מתגלים הכוחות הפנימיים שאצורים בתוך האדם.

"התחלנו לנוע. המצרים, שראו את הכתם הכהה של המדים והאלונקה על החולות הלבנים, איתרו אותנו, והתחילו לירות עלינו עם המקלעים. הצרורות של המצרים פגעו לפניי, מצדדיי ובתוך האלונקה. ככה סחבתי את הפצועים משהו כמו 001 מטר. חזרתי לפלוגה, פינו את הפצועים, ואמרתי ללוחמים, 'עכשיו תתחילו לתפקד ולשמוע מה שאני אומר'. אז הודעתי לאיציק שתפסתי פיקוד על הפלוגה, ושחילצתי את הנפגעים.

"ההוראה הייתה להמשיך לאחוז, ולא לזוז. פתאום אני שומע רעש של טנקים. הודעתי לחבר'ה: 'מגיעים הטנקים. אנחנו מסתערים איתם'. שוב התחילה ארטילריה עלינו. נתתי הוראה לחפור שוחות. אנשים חפרו בידיים, בחול. אבל ההדף של הארטילריה היה חזק מאוד, וטילי הסאגר התפוצצו בתוכנו. כמות הנפגעים הלכה וגדלה. הרעש של הטנקים היה אדיר, ואני רואה שהם לא מגיעים. אמרתי לאיציק בקשר שמוכרחים לפנות את הנפגעים לפני שיעלה האור. אז הגיע נגמ"ש עם דני אנגל, מ"פ בגדוד. עשינו נאגלה ראשונה של פצועים. אבל כמות הפצועים המשיכה לגדול. אנגל הגיע שוב. וכל הזמן אני אומר לחבר'ה 'תנקו את הנשק, תהיו מוכנים, אנחנו מסתערים עם הטנקים'.

"עולה השחר, אני מסתכל אחורה, ואני רואה את כל האוגדה עם הטנקים והדוברות עוברת במרחק של כשני קילומטרים ממני, כשאף פצצה לא נופלת עליהם. אנחנו ממשיכים לחטוף את כל האש, והפקודה היא לא לזוז משם כי אנחנו מהווים חיץ בין המצרים לבין כוחות הצליחה. ואז אני שומע בקשר את אהוד ברק, אז מג"ד טנקים. 'איך שהטנקים מגיעים לקו כוחותינו אנחנו עולים איתם על התעלות הראשונות, לוקחים את הנשק ותופסים לפחות את המוצבים הראשונים', אמרתי לחיילים. ואכן אהוד נכנס. הטנקים התקדמו לכיווננו, אבל ברגע שהם הגיעו לקו, שלושה התפוצצו מסאגרים שירו המצרים והגדוד נסוג. עכשיו היינו צריכים גם להוציא את הפצועים מהטנקים שנדלקו.

"ואז באה פקודת הנסיגה. אנגל הגיע עוד פעם כדי לחלץ פצועים. ביקשתי ממנו שיירד מהנגמ"ש, ושיחלץ את הפלוגה לתעלות של החווה הסינית. אנגל הסכים. זרקתי רימוני עשן כדי ליצור מיסוך, ואיך שהעשן התאבך נתתי פקודה לסגת. אנגל קיבל, והפלוגה זזה. נשארתי לחפות על הפלוגה, המשכתי לזרוק רימונים ולירות לכיוון המצרים, כדי למשוך את האש אליי. שאלתי את איציק מה קורה, והוא אמר לי שאני חייב לעזוב את המקום. התחלתי לסגת לבד לכיוון התעלה. פחדתי מאוד שאני אשאיר פצועים בשטח. צריך לזכור שמעל לכל עמד המקרה של אבא שלי, ובכל פעם שירדתי לשטח לראות שאין פצועים היה לי משקל אדיר על הכתפיים.

"המצרים ליוו אותי עם אש מקלעים, עם טילים ועם סאגרים. לבסוף הגעתי לתעלה. התחלנו לספור את האנשים: נשאר רק שליש מהפלוגה, והאנשים היו בלחץ גדול מאוד. בסביבות השעה 11 בצהריים פינינו את החבר'ה בנגמ"שים, והתארגנו.

"אבא שם לי רף גדול מאוד בחיים: לא משאירים פצועים בשטח, מפקדים צועדים בראש האנשים שלהם ואהבת עם ישראל - הכל ביחד. על הערכים האלה גדלתי, ומבחינתי זה היה המוטו בחיים, ובחווה הסינית הצלחתי להגיע לרף שאבא שם לי".

 

המעגל שנסגר

 

תא"ל (מיל') יהודה דובדבני, מי שהקים את חטיבת גבעתי, את המכינות הקדם-צבאיות החילוניות ואת גדוד "נצח-יהודה", חווה רגעי אושר רבים בימי שירותו הצבאי. אך הרגע המאושר ביותר היה גם זה שסגר את המעגל הרחב בחייו: הבאת אביו לקבורה. "50 שנה לא ידענו איפה אבא נמצא. הייתה לנו אבן בהר הרצל של החייל האלמוני, ששימשה לנו מקור כוח ושיחה עם אבא, ואליה היינו מגיעים בכל ז' באדר, יום פטירתו של משה רבנו", מגלה דובדבני. אך הכל השתנה כשדובדבני כיהן כראש אגף הנוער והנח"ל ומשימות לאומיות במשרד הביטחון - אז החליטו הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, ושר הביטחון, איציק מרדכי, לערוך חיפוש נוסף אחר גופת אביו. למרבה ההפתעה, הפעם הגופה נמצאה, והובאה לקבורה בהר הרצל, בחלקה שממנה ניבטת מצבת החייל האלמוני.
תגובה לכתבה  שלח לחבר  גרסת הדפסה 
כתבות נוספות
פתאום דוביק צעק לי: 'הוא חי, הוא חי'
אמרתי לטנק שלידי: 'תשמע, אני נכנס בך'
'אני רוצה להתאבד', אמר לי המ"פ באמצע הקרב
סיפרו שעשיתי את הניתוח בעזרת קנה של עוזי
אמרתי לעצמי: 'אני אמות, אבל אקח איתי כמה מצרים'
אמרתי לו: 'אינטליגנט, זאת מלחמה'
1234567
שבוז הוא פורטל המיועד למתגייסים, חיילים וחיילים משוחררים. שבוז כולל מידע מעודכן ורלוונטי על צו ראשון. תפקידים, קורסים, מיונים, תאריכי גיוס, רשימת ציוד, טירונות, חיל השריון, חיל רגלים (חי"ר), חיל תותחנים, חיל הנדסה (הנדסה קרבית), חיל הים, חיל הרפואה, חיל האוויר, חיל החימוש, חיל שלישות, חיל החינוך, חיל המודיעין, מג"ב, גולני, אגוז, שלדג, סיירת מטכ"ל, 669, דובדבן, עוקץ, חובלים, קצין העיר, בית החייל, משכורת צבאית, חר"פ, גימלים, קצונה, הנחות לחיילים, עבודה מועדפת, פיקדון אישי, מענק שחרור, פסיכומטרי, בגרויות, כנס משתחררים ועוד.