שבוז חיילים
חיפוש
חיפוש חיפוש חיפוש
מתגייסים חיילים משוחררים סטודנטים דרושים פורומים מגזין לימודים
שבוז ראשי   >>  מגזין חיילים | שבוז   >>  גדוד צבר התגורר שבוע עם משפחה פלסטינית
המדריך למתגייס
חדשות
כתבות מגזין
ד"ש מצולם
פגישה אישית
לוחם בכותרות
נספח צבאי
גיבור בשבוע
העולם הערבי
שירות ב"במחנה"
סקר שבוז חיילים
מהו המאכל הכי טעים במנת קרב?
גדוד צבר התגורר שבוע עם משפחה פלסטינית
מכניסי אורחים בעל כורחם
מיכל קליין, ‏יום רביעי ‏04 ‏פברואר ‏2009

צילום: גדוד צבר

כשלוחמי גדוד צבר חצו את הגדר, הם לא ידעו שמחכה להם מפגש יוצא דופן עם המציאות המורכבת של הלחימה ברצועה. במשך שבוע וחצי הם חיו במחיצתה של משפחה פלסטינית שביתה הפך למבצרם: משם הם יצאו להילחם, ולשם חזרו עייפים בסוף הקרב. בבית ההוא הם מצאו אנשים שמכירים, אמנם, את מיקומי המנהרות של חמאס, אבל מעוניינים למשוך ידם מהלחימה, ילדים קטנים שאוהבים ממתקים ונערות צעירות שמעריצות את ואן-דאם. אך יותר מכל היה שם ייאוש שאוכל בכל וממית כל תקווה שבעזה עוד יכול להיות טוב

בדקה הראשונה שרר שקט. ההלם כבש את שני הצדדים. עיניים אדומות וצורבות - חלקן מהעשן שלא ריחם על אף קורת גג בפאתי זייתון המופצצת, חלקן מבהלה ומאימה - סרקו בתימהון את קבוצת האנשים שעמדה מולן. בפינת החדר, הצמידו האמהות את התינוקות השקטים לחיקן והצטנפו מאחורי גרם המדרגות המפורק. הגברים עמדו בשורה מקדימה,  מנסים לגונן בגופם על משפחותיהם. הלוחמים עמדו מול זוגות הידיים המורמות באוויר לאות כניעה ולא האמינו.
תרמילי כדורים מילאו את רצפת החדר, זגוגיות החלונות נופצו. השמיכות והמזרנים ברחבי החדר חוררו עד דק. משבי הרוח הקרים שעטפו את יושבי הבית נשאו עמם ריחות פגרים מהולים באבק שריפה. "נכנסנו בהתקפה מסיבית מטורפת", משחזר מפקד מחלקת החוד בפלוגה המבצעית של גדוד צבר, סג"ם ניר אוחיון. "אחרי שחיל האוויר הוריד כרוזים לאנשים לצאת מבתיהם והפציץ כמעט את כל פאתי זייתון, הנחנו שרק פעילי חמאס עדיין מסתתרים בין ההריסות. הפקודה שניתנה לנו הייתה להשתכן בבית מסוים ולהפוך אותו למוצב שלנו. לפני כל השתלטות על בית הורו לנו לפגוע בו על מנת להבריח את מי שנשאר בפנים. ירינו לאו ורימונים ונשק קל - הכל כדי שלא ייצא לעברנו מחבל".
"פתאום, שמענו צרחות נוראיות מהבית", ממשיך סמ"ר אסף צמח, לוחם במחלקת החוד, "זה נשמע כמו נשים, אבל לא יכולנו לדעת בוודאות. במהלך כל הלחימה השתמש חמאס במשפחות שלמות כמגן אנושי, ולא יכולנו לקחת סיכון. ניר אמר לנו לעבור לירי הרתעתי. התקרבנו לבית והתחלנו לירות מסביבו כדי להבריח את האנשים החוצה".
"התכנון המקורי היה להפציץ את הכניסה לבית, אבל בגלל הזעקות עברנו לפריצה קרה", מספר סג"ם אוחיון. "הצרחות השתתקו ולאט לאט, עם פטיש כבד, שברנו את אחד מהקירות. נכנסנו בזהירות והתחלתי לסרוק את החדר. הכול היה מבולגן, הפוך ומחורר, החלונות מנופצים על הספות, הכריות מנוקבות, השולחן של המטבח שרוף ובמקרר היו חורי יציאה וכניסה. המשכתי לסרוק ואז העיניים שלי נעצרו, בשוק טוטאלי, במדרגות. היו שם ארבעה זוגות של נשים וגברים ועוד שישה ילדים מבוהלים לגמרי. פשוט השתתקנו אחד מול השני. היינו בהלם שהם בכלל חיים אחרי כל ההפצצות. זה היה פשוט נס".


צילום: איתי כהן


מנהרות מחוץ לבית

כשהבלבול והתמיהה התחלפו בפרקטיקה של לחימה, התעשתו הלוחמים והחלו לסרוק את הבית על כל חדריו ומסדרונותיו. מספר לוחמים הושארו בקומה התחתונה כדי לשמור על המשפחה. בינתיים שקעה השמש בחוץ והחושך שבלע את השכונה הביא עמו גם צינה בלתי-נסבלת. מהחדרים שבקומה העליונה הורדו לבני המשפחה שמיכות פוך וצמר ומזרנים רכים. "לקראת הלילה הנשים והילדים התחילו להירדם, ורק הגברים נשארו ערים", משחזר סמ"ר בני בן-דוד, הנהג בחפ"ק המ"פ, "הם נראו תשושים ומסכנים, אבל לא יכולנו לתת להם לישון ולהתאושש קצת עד שחוקר פלסטינים יגיע לתחקר אותם".
רחובות עזה הממולכדים לימדו את הלוחמים להטיל ספק בכל אדם. "תמיד אומרים שהיחס אליהם צריך להיות כבדהו וחשדהו ולרגע לוקח זמן להבין שהם לא חלק מחמאס", ממשיך בן-דוד, "אבל אם יש משהו שאני למדתי בעזה, זה שאין משפחה שלא מעורבת בפעילות חמאס. אין משפחה שלא מכירה את מצבורי הנשק או את המנהרות שנחפרו באזור. כשהחוקר הגיע, כולנו הבנו עד כמה היינו תמימים - הם סיפרו לנו על חיילים שהסתובבו באזור שלהם וחפרו מנהרת תופת לידם. החוקר ניסה לדובב אותם אבל הם לא הצליחו להצביע על מיקומים מדויקים. בסוף, אחד הקצינים הגיש לחוקר מפה, ועליה הגברים ידעו לצייר יפה יפה את כל המנהרות שחפורות מסביבנו".
בבוקר המחרת, סברו הלוחמים שהמשפחה תברח מהבית, אולם לתדהמתם ניגשה אליהם אחת האמהות וביקשה לעלות לקומה העליונה ולקחת מעט אוכל בעבור תינוקה. "כשהיא סיימה להאכיל את התינוק, ניגשתי ביחד עם החוקר אל אחד הגברים ושאלנו אותו למה הוא לא עוזב" מספר סג"ם אוחיון, "הוא אמר שהם מפחדים שאם הם ייצאו, חמאס ישר יהרוג אותם, והם מעדיפים להישאר איתנו".
"אני מבין קצת ערבית", מספר סמ"ר בן-דוד, "ואחת מהנשים סיפרה לי שהם מפחדים מהרגע שצה"ל ייצא מהרצועה. למרות ההפצצות והפגיעות שהם חוטפים, לפחות חמאס ירד למחתרת והם פחות חשים בנוכחותו. היא בכתה ואמרה שחמאס אונס את הנשים, בוזז את הבתים ומכריח אותם להקריב את רכושם וחייהם. בסוף היא גם לחשה שהיא שונאת את חמאס".
הסיטואציה המוזרה הובילה להתפתחות שגרת חיים הזויה. בקומה העליונה של הבית הוקמו חמ"ל מאולתר של הגדוד וחדר שינה, ונפערו חרכי ירי ועמדות תצפית בשלושת החדרים הנוספים. פרט לאלו, הוקמה עמדת שמירה נוספת על המשפחה ועל דלת הכניסה לבית. "ניסינו לשמור, כמה שיותר, על שלמות הבית שלהם", משתף סמ"ר שי אברהמי, לוחם במחלקת החוד, "למשל במקום להשתמש להם בשירותים, לקחנו כיסא שבור שמצאנו בחוץ, זרקנו על הגג וזו הייתה אסלה. המקלחת נשארה שלמה ולא דרכנו בה בכלל, פעם בשלושה ימים פינקנו את עצמנו במקלחת מגבונים. בשלב מסוים גם אספקת האוכל שהגיעה למחלקה שלנו הייתה כפולה. הלוגיסטיקה כבר ידעה שיש לה יותר פיות להאכיל".

ניחוח של ריקבון

המציאות המתעתעת שנכפתה על לובשי המדים העייפים והאזרחים נכי הרוח הולידה שיחות קצרות ומפגשים שפתחו לכל צד צוהר לעולמו של השני. "באחד מהימים, מצאנו באיזו מגירה יומן אישי של נג'יב, אחת מהנשים", משתף סמ"ר עידן עוזיאל, לוחם במחלקת החוד. "אני יודע לקרוא קצת ערבית וכשדפדפתי הבנתי עד כמה מסכנה היא. כמעט בכל דף היא תיארה כמה קשה לה בעזה ועד כמה לא אנושית רמת החיים שם. אני ממש זוכר שקראתי חלק שבו היא כתבה שהיא רוצה שהמצב יחזור לקדמותו, שכל כך רע לה שהיא לא מסוגלת להאמין שעוד יכול להיות טוב".
"באיזה לילה נכנסתי לחדר של הבנות", מוסיף סמ"ר מאור קורסיה, לוחם במחלקת החוד, "וראיתי שכל הקירות מקושטים בפוסטרים של ואן-דאם. ליד אחת המיטות היה גם מחשב. כשראיתי אותו, עדכנתי את כל הלוחמים על קיומו, כדי שלא יפגעו בו. ידעתי שאחרי שכל זה ייגמר, הן יצטרכו אותו כדי ללמוד ולהתכתב עם בני משפחה שלהן. תיארתי לעצמי כמה זה יקר להן, ולהרוס אותו לא היה תורם לנו או ללחימה שום דבר".
לאט לאט, הוקל במעט גם נוהל השמירה על המשפחה. "אחרי כמה ימים, כשכבר הבנו שהם לא יעזו לזוז בלי אישור שלנו, התחלנו לדבר איתם בחופשיות, והנשים הרשו לילדים לשחק איתנו", נזכר סמ"ר בן-דוד, "התחלתי לדבר איתם על אום-כולתום והם ממש שמחו, הם סיפרו לי שהם מתים על שרית חדד וזהבה בן. כשחילקתי להם סוכריות קרמל וחלווה הם ממש השתגעו, וההורים שלהם אמרו לי שהם מתפללים לשלומנו ומברכים את הצבא הישראלי".
"לא היו להם בקשות מוזרות", מוסיף סמ"ר צליל בן ציון, קשר סמ"פ. "הם גם ראו שאנחנו מקפידים לשמור על הבית ולא לקחת כלום. היה לנו מסדר בוקר, שחלק בלתי נפרד ממנו היה לנקות את הבית בכל יום. תחשבו איך זה נראה למשפחה, שהצבא השתלט להם על הבית, שמחלקה שלמה של חיילים מטאטאת את הרצפה ומפנה זבל. לא שברנו ארונות או תמונות, לא לקחנו מזכרות, לא הצטלמנו איתם ולא ביקשנו מהם לעשות בעבורנו שום דבר. היינו ממש כמו הבייביסיטר שלהם".
סמ"ר צמח מציין שבאחד מהמקרים הם אף פנו לצלב האדום בבקשה לסיוע מיוחד בעבור המשפחה. "אחרי שלושה ימים, אחת מהנשים ניגשה אליי והצביעה על הפה של התינוק וחזרה על המילה אוכל בערבית", הוא מספר, "הוא היה ממש קטן וצנום, וביקשתי מהמפקד לבדוק אפשרות למנה של מטרנה וחלב. הבקשה הועברה לצלב האדום, ובאחת מהפסקות האש ההומניטאריות הגיעה לבית שלנו משאית שסיפקה להם אוכל מיוחד לתינוקות".
"כל מה שהיה חסר להם זה נרגילה", אומר סמ"ר בן-דוד. "באחד הערבים, כשחזרנו מפעילות יזומה, הוצאתי חפיסה של מרלבורו לייט מהכיס. הם היו בשוק, כאילו שכבר 50 שנה הם לא ראו סיגריות. אחד מהם הסביר לי שבעזה כמעט ואין סיגריות והמעטות שמגיעות מוברחות לרצועה, מה שמקפיץ מחיר של חפיסה אחת לכמעט 50 שקל. כשההתלבטות היא אם לקנות לחם או סיגריות, אז לכולם ברור מה הבחירה. הוא ביקש ממני אחת ממש יפה, אז לא היה אכפת לי לתת לו. זה היה מראה ממש הזוי, שנינו עומדים במרכז החדר ומעשנים, וזה לא כל כך נתפס".
אחרי כמעט שבוע של חיים ביחד, התחילו הלוחמים להבחין שמשהו אינו כשורה. "אחת האמהות התנהגה בצורה מאוד מוזרה. ראינו שהיא לא רגועה וכל הזמן בוהה בעריסה של התינוק שלה", מספר סמ"ר צמח, "התחלנו לדבר בינינו וכולנו שמנו לב שמהרגע שהגענו - היא לא הוציאה את התינוק משם ולו פעם אחת. התקרבתי לעריסה ובתוכה היה עטוף בשמיכות תינוק ממש קטן. היא התחילה לקלף ממנו את השכבות ועלה ממנו ריח נוראי של ריקבון. הסתכלתי על הרגל שלו והיא הייתה בצבע סגול שחור. היה לו נמק וכף הרגל הקטנה שלו הייתה ממש רקובה. רק כשעלינו למעלה הבנו מה קרה. מצאנו המון מזרקים של אינסולין בחדר האמבטיה".
"היו לנו המון התלבטויות אם להזמין אמבולנס ולהוביל את האמא והתינוק לבית-חולים ולשלם מחיר של חשיפת הכוח", מודה מפקד הפלוגה המבצעית, סרן חנן שוורץ, "אבל בחרנו לדבוק בעיקרון הלא כתוב - זה שאומר שלפני שאנחנו חיילים אנחנו גם בני-אדם. האישה והתינוק הם לא מחבלים, וכמו שאפשרנו להם להמשיך ולחיות עד כמה שניתן באופן שגרתי ביחד איתנו, החלטנו לתת לאמא ולתינוק לצאת לבד לבית-חולים מתוך אמונה שהילד צריך להמשיך לחיות".

רכשנו אויב נוסף

מאז שנגמר המבצע בעזה, ישנים הלוחמים בהאנגרים בדרום, מסודרים בשורות ארוכות של מיטות שדה. ציוד הלחימה מאורגן במערומים מחוץ למחסן. כשאחד מהלוחמים נקרא לקפל את המיטה שלו לקראת העמסתה לאוטובוס שמעביר את ציודם לקו הבא, הוא צוחק: "תאמין לי, אין כמו המזרנים בבית בזייתון, לפחות עליהם לא נשבר לי הגב".
ההערה, שגוררת אחריה לא מעט חיוכים, מגלה את האמת לגבי שגרת החיים בלחימה. "הבית, עם המשפחה ועם המטעים שמסביב, היה המוצב שבו הרגשנו הכי בנוח", אומר סמ"ר אברהמי. "זה היה המקום היחידי שבו הרשינו לעצמנו להירגע. בדיעבד, זה אבסורד שבית של פלסטינים הפך להיות גם הבית שלנו. משם יצאנו וחזרנו, שם אכלנו, ישנו ושמרנו, שם התנהלו כל החיים שלנו".
"הדוגמה הכי טובה", ממחיש סמ"ר לירן חזיזה, לוחם במחלקת החוד, "היא כשיצאנו למבצע באזור כדי לפגוע במפקד הכוחות בזייתון. התמקמנו בבית משרדים, עשינו שם סריקות ופתאום, המג"ד שלנו זיהה מסגד ועשן שיוצא מהאדמה שלידו. אמרו לנו להיכנס לאחד החדרים הפנימיים ונכנסנו לחדר הישיבות. פתאום היה הבזק אדיר של אור ונשמע בום מטורף. כל החלונות התנפצו עלינו, וההדף היה כל-כך חזק עד שהקורות של החלון עפו פנימה על השולחן. היינו עם קרמי וקסדות, ואני זוכר שראיתי זכוכיות מתרסקות על ראשים של אנשים. לא הבנו מה קרה והתחלנו לזחול על הרצפה, ואני זוכר שכל מה שעבר לי בראש זה שאני מת לחזור לבית שלנו. זה אמנם מוזר, אבל הרגשנו שזה המקום הכי בטוח לחזור אליו".
החיילים מאמינים שגם המשפחה הפלסטינית התחברה אליהם. "אני חושב שבסוף הם הבינו שאנחנו עושים להם יותר טוב מרע", אומר סמ"ר צמח, "אבל בין זה להסכמה עם מה שאנחנו עושים יש דרך ארוכה". "היינו צריכים לשבור להם את קירות הבית, לירות לעברו טיל לאו, חיו איתם עוד 30 איש ולא מבחירתם", מחזק סמ"ר חזיזה, "אני יכול רק לדמיין מה התחושה. אם לי היו עושים דבר כזה בבית, הייתי משתגע. למרות כל העזרה שהגשנו להם, אני מאמין שרכשנו לעצמנו עוד אויב".
אחרי שבוע וחצי של מגורים משותפים, כשקיבלו הוראה לנטוש את הבית, צפו הלוחמים גם במשפחה אורזת את מיטלטליה ויוצאת לרחובות ההרוסים. "הם לא הודיעו לנו שהם הולכים, הם פשוט קמו בוקר אחד ועזבו", אומר סמ"ר צמח, "המבוגרים הלכו עם ראש מושפל, ורק הילדים החזיקו את הממתקים שנתנו להם ונופפו לשלום. אני לא חושב שהתעצבנו, יותר ריחמנו עליהם. אף אחד לא יודע מה יעלה בגורלם".

תגובה לכתבה  שלח לחבר  גרסת הדפסה 
כתבות נוספות
חייל, הוזל חופשתך באילת
כיצד הפך האינטרנט לכלי בידי ארגוני הטרור?
כיצד הפך האינטרנט לכלי בידי ארגוני הטרור?
אנשי חיל האוויר משחזרים שעות ארוכות מעל הרצועה
אנשי חיל האוויר משחזרים שעות ארוכות מעל הרצועה
גולני מצאו מקום חדש לאימונים - הפרדסים בעוטף עזה
12345678
שבוז הוא פורטל המיועד למתגייסים, חיילים וחיילים משוחררים. שבוז כולל מידע מעודכן ורלוונטי על צו ראשון. תפקידים, קורסים, מיונים, תאריכי גיוס, רשימת ציוד, טירונות, חיל השריון, חיל רגלים (חי"ר), חיל תותחנים, חיל הנדסה (הנדסה קרבית), חיל הים, חיל הרפואה, חיל האוויר, חיל החימוש, חיל שלישות, חיל החינוך, חיל המודיעין, מג"ב, גולני, אגוז, שלדג, סיירת מטכ"ל, 669, דובדבן, עוקץ, חובלים, קצין העיר, בית החייל, משכורת צבאית, חר"פ, גימלים, קצונה, הנחות לחיילים, עבודה מועדפת, פיקדון אישי, מענק שחרור, פסיכומטרי, בגרויות, כנס משתחררים ועוד.
אודות תודות כתוב לנו תנאי שימוש פרסום דרושים קישורים חיפוש באתר הפוך לדף הבית