'
שבוז חיילים
חיפוש
חיפוש חיפוש חיפוש
מתגייסים חיילים משוחררים סטודנטים דרושים פורומים מגזין לימודים
שבוז ראשי   >>  מגזין חיילים | שבוז   >>  דרור פלטין חוזר לתאונת הצניחה שעבר
המדריך למתגייס
חדשות
כתבות מגזין
ד"ש מצולם
פגישה אישית
לוחם בכותרות
נספח צבאי
גיבור בשבוע
העולם הערבי
שירות ב"במחנה"
סקר שבוז חיילים
מהו המאכל הכי טעים במנת קרב?
דרור פלטין חוזר לתאונת הצניחה שעבר
נס משמיים
מיכל דניאלי, ‏יום שלישי ‏18 ‏נובמבר ‏2008

צילום רפרודוקציה: ענת ברקאי

25 שנות שירות קרבי לא עשו לאל"ם דרור פלטין את מה שעשתה צניחה חופשית אחת. ארבעה חודשים אחרי התאונה המתוקשרת שכמעט הסתיימה במותו - כשהוא הולך בכוחות עצמו וכבר לא נזקק אפילו לקביים - מבקש מפקד המרהו"ם היוצא לסכם את שירותו הצבאי: הוא שלם עם מהלכיו במלחמה כסגן מפקד אוגדה 91, גאה במפקדו, תא"ל גל הירש, ומביע אמון במערך הצניחה הצה"לי - גם אם הוא עצמו סיים את הפרק ההרפתקני בחייו. בסוף החודש, אגב, תוכלו לעודד אותו בטריאתלון באילת

בשבוע הבא יחתום אל"ם דרור פלטין חצי יובל במדים. מפקד בית-הספר לצניחה היוצא התגייס ב-16 בנובמבר 83' לגדוד 50 של הנח"ל, ומילא מאז שורה ארוכה של תפקידי פיקוד, אבל מרבית הציבור התוודע אליו לראשונה רק לפני ארבעה חודשים. לאורך כל שירותו סירב פלטין להעניק ראיונות, אך בקיץ האחרון הפכו שמו ותמונתו לנחלת הכלל, כשבאמצעי התקשורות פורסמה בהבלטה הידיעה על "מפקד בית-הספר לצניחה שנפצע קשה במהלך אימון צניחה שגרתי". זו הייתה צניחתו ה-93 במספר.
שלושה חודשים אחרי התאונה ההיא - ולאחר שהתקשורת חדלה לעסוק בדיווחי הרופאים על השיפור במצבו - צצה שוב כתבה בעיתון, על האל"ם  המשתקם שצלח את הכינרת. פלטין, כהרגלו, שוב לא נידב מידע על החודשים הקשים בחייו. רק תמונתו על הקביים, מחייך עם השלמת השחייה, הסגירה במשהו את התהליך הארוך שעבר.
"זו באמת הפעם הראשונה שמראיינים אותי", הוא מגלה השבוע בחיוך מעט נבוך. "כל השנים לא רציתי לקדם את עצמי דרך התקשורת. אנשי צבא צריכים לעבוד, לא להתראיין - כך תמיד חשבתי. בעבורי, בכל אופן, הכלל הזה היה נכון. אני פשוט חושב שהחיים האישיים שלי לא מעניינים".

להתעלות על עצמך

את היום ההוא בפלמחים זוכר פלטין היטב. גם כשפונה באמצעות מסוק, המשיך לשמור על הכרה מלאה - בניגוד לדיווחים - עד שהורדם בבית-החולים תל השומר. "התאונה הגיעה דווקא בתקופה טובה", הוא אומר בחיוך, "חודש וחצי אחרי כן הייתי אמור להשתחרר ולסיים את תפקידי כמפקד המרהו"ם (המרכז להטסה ולהכשרות מיוחדות, לשעבר - מרא"ה), ואז, פתאום, זה הגיע".
במהלך אימון צניחה חופשית של מפקדים, כשהם בגובה רב, הגיע תורו של פלטין לזנק מהמטוס החוצה. במהלך היציאה פרק את הכתף. כאשר היה באוויר, גילה שהמצנח הרגיל שלו לא נפתח, וניסה למשוך את החבל שאמור לפתוח את המצנח הרזרבי - אולם כשל בשל פציעתו. מאוחר יותר נפתח בכל זאת המצנח הרזרבי עצמאית, אך פלטין כבר היה קרוב מדי לקרקע. זה היה מספיק מוקדם כדי להציל אותו, אבל מאוחר מכדי שינחת ללא פגע. פלטין לא הצליח לנהג את המצנח באופן בטוח לנחיתה, החל להסתחרר באוויר ואז נחבט בקרקע בעוצמה. הוא איבד דם רב, רגליו נשברו והוא סבל משבר פתוח בירך ומשברים באגן. לבית-החולים הגיע כשמצבו מוגדר קשה והוא סובל מדימומים פנימיים ומחבלות.
גם לחוקרי התאונה בזרוע היבשה ברור היה שמדובר בתאונה חריגה - הן בהיבט צירוף האירועים והן בהיבט חומרת הפציעה. באימוני הצניחה בצה"ל נפגעים לעתים חיילים, אך לרוב מדובר בפציעות קלות כתוצאה מנחיתה לא נכונה על הקרקע. התאונה הזו היא לגמרי יוצאת דופן בתוצאותיה הקשות. "אני זוכר הכל", אומר היום פלטין. "איך אני מנסה לפתוח את המצנח ופתאום לא מצליח להרגיש את היד, איך אני מתקרב יותר ויותר לקרקע ובסוף מתרסק. זה כאב שאי-אפשר לתאר".
למחרת, אחרי ניתוח, התעורר לראשונה. "בהתחלה אתה עוד לא קולט את המצב", הוא משחזר, "אתה יודע מה קרה לך, אבל פשוט לא מבין". שבוע לאחר מכן עבר ניתוח נוסף, שאחריו החל תהליך השיקום הארוך. "אין ספק שזה קשה בהתחלה", הוא נזכר. "ממצב שאתה עושה מה שאתה רוצה - הולך, רץ, צונח, רוכב, שוחה - אתה פתאום מרותק למיטה, ואז לכיסא גלגלים".
תאונה כזאת משנה באחת את כל אורחות החיים - בייחוד אם הם דומים לאלה של פלטין, כלומר סובבים סביב הספורט בהטיותיו השונות. מפקד המרהו"ם הפורש הוא למעשה ספורטאי בכל רמ"ח איבריו, עוד מאז שימש שוער נבחרת הנוער של ישראל בכדורגל. לתפיסתו, כושר גופני הוא דבר בסיסי ללובש מדים, על אחת וכמה וכמה אם הוא חי"רניק.
כמי שבין השאר שירת כראש מחלקת הכושר הגופני במז"י, יישם פלטין את תפיסתו גם על גופו שלו. בתהליך השיקום, הוא מספר, עובדת היותו ספורטאי עזרה יותר מששיער. "איזה מאמן אמר לי פעם שהשריר הכי חשוב הוא המוח, ובשיקום הכל באמת בראש. אתה נדרש להתעלות על עצמך. החשיבה של ספורטאי עזרה לי: אני הרי רגיל לקום בבוקר לריצה של שעה. אז עכשיו האימון היה אחר, אבל באותה מידה ידעתי שצריך להתמיד, להמשיך גם כשקשה. מעבר לכך, המשפחה, החברים, האנשים בצבא, ואפילו אנשים שאני לא מכיר - עזרו ותמכו מאוד. כולם אמרו לי שהם יודעים שאני אשתקם, וזה נתן לי כוחות. שבוע וחצי אחרי הפציעה באו אליי חברים שמתאמנים איתי ואמרו לי: 'בסוף נובמבר יש טריאתלון באילת, אתה בא?' התפקעתי מצחוק ואמרתי להם שאני אשב בכיסא נוח על החוף ואעודד אותם. אבל הנה, אם הכל יסתדר ולא יהיו תקלות, אני באמת עוד אעשה את הטריאתלון הזה. רגעים כאלה - למרות שאמרתי להם 'לא, מה פתאום' - מדליקים בך משהו".
תהליך השיקום של פלטין עודו נמשך. כהקדמה לטריאתלון המתקרב, צלח לפני כחודש וחצי את הכינרת במסגרת המשחה המסורתי. כשסיפרו לו על הצליחה ה-55, שבועיים לפני שהתרחשה, עוד היה בכיסא גלגלים. "צריך לדחוף כדי להתגבר על עצמך", הוא מסביר. "הרי לא מספיק לעשות חצי שעה פיזיותרפיה, צריך גם ליישם אותה ולהתאמן. זה קשה, אבל אתה מציב לעצמך מטרות משנה אליהן אתה רוצה להגיע. וככל שאתה משיג אותן, כך פתאום מתחילה לחזור אליך היכולת שהייתה לך לפני כן, ואתה הופך יותר שמח, מרגיש שמשהו משתנה".
במחלקת השיקום של בית-החולים פגש פלטין שלושה נכי צה"ל נוספים: איתי ארנליב (23) שאיבד אחת מרגליו בפעילות מבצעית באזור שכם; רועי שלומוביץ' (21) שנפצע בתאונת דרכים באזור עזה; ויניב ורשבסקי (32) שהתרסק לתוך הקהל בתאונת הצניחה שאירעה בחופי תל אביב ביום העצמאות האחרון. את הצליחה סיימו ארבעתם יחד.
"לא יכולתי לעשות לעצמי כל מיני חשבונות של 'למה זה קרה לי', ו'למה נהגתי כך ולא אחרת', כי זה לא ייגמר", מסביר פלטין. "הסתכלתי קדימה וזהו. היו כמובן רגעים קשים, רגעים של פחד משתק, שאתה קולט שאתה על כיסא גלגלים ושואל את עצמך אם תצליח שוב ללכת. אבל היום כבר הלכתי בכוחות עצמי במסדרון בית-החולים, והרי לא מזמן גלגלו אותי שם על מיטה".
היום הוא כבר הולך בלי קביים. ההליכה עוד נוקשה, אבל קשה לזהות בו היום את הקצין הפצוע מהידיעות בתקשורת. "האמת שזה קצת מביך אותי", מודה פלטין, "אתמול ניגשה אליי מישהי ואמרה 'אני לא יודעת מאיפה, אבל אתה נראה לי מאוד מוכר'. חייכתי ואמרתי לה 'לא, את כנראה מדמיינת'".

אני ירוק, לא אדום

אל"ם דרור פלטין (44), נשוי לאורלי ואב לשלושה, מתגורר בכפר ורדים. בנו הבכור משרת בגדוד 50 של הנח"ל, בו החל אביו את דרכו בדיוק לפני 25 שנה.
כשהיה מ"פ בגדוד, החליט פלטין הצעיר להמשיך לקריירה צבאית. לאחר מכן שירת כקמב"ץ החטיבה, ואז היה למפקד הסיירת החטיבתית. "חטיבת הנח"ל הייתה אז בחיתוליה", הוא נזכר, "ממש לא חטיבת החי"ר השווה בעיני כולם, כפי שהיא היום. היה חוסר ביטחון גדול בשורותיה, וגם כשהגעתי לפלס"ר זו הייתה התחושה. מצאתי אותו עם שניים וחצי צוותים במקום חמישה, פועל באיו"ש ולא בצפון - הגזרה שבתקופה ההיא הייתה הכי נחשבת. הבנתי שבשביל להרים את הסיירת צריך לפעול בפצ"ן, אבל לא רצו לתת לנו לפעול שם. אז החלטתי שנעשה פעילות של גדוד, מארבים לאורך הגדר לדוגמה, ולאט-לאט יכירו אותנו. החבר'ה כעסו עליי מאוד, אבל דברים זזו והתחילו לתת לנו מבצעים, לפעמים אפילו על חשבון סיירת גולני, שזה באמת היה מכובד. אנחנו, המג"דים והמ"פים של אז, בנינו את החטיבה. היינו מעלים בני נוער בכוח לאוטובוסים בבקו"ם, והיום יש יותר משני מועמדים על כל מקום פנוי. אני נח"לאווי", הוא מחייך בסיפוק, "ולמרות שנאלצתי להחליף את הכומתה עם הגיעי למרהו"ם, הדם הוא ירוק, לא אדום".
אחרי הפיקוד על הסיירת יצא פלטין ללימודי תואר ראשון. לאחר מכן היה לסמג"ד ולקצין אג"ם חטיבתי, ואז מונה למפקד גדוד 932 ("התפקיד הכי מאתגר ומעניין שהיה לי, הייתי חוזר אליו עכשיו"). באוקטובר 1999 הועלה לדרגת אל"ם ומונה למפקד חטיבת הבקעה והעמקים, שכפופה לאוגדה 162 ואמונה על גזרת בקעת הירדן וצפון ים המלח. "הגעתי בתקופה שקטה יחסית", הוא נזכר, "כבר היה הסכם שלום מבוסס עם הירדנים וגם עם הפלסטינים (הסכם אוסלו, שנחתם בשנת 1993 - מ"ד). שיתפנו  פעולה, ערכנו סיורים משותפים ונפגשנו עם מפקדיהם. למעשה, העיסוק העיקרי שלנו היה המסתננים מירדן לישראל, עד שפתאום פרצה האינתיפאדה השנייה, וכל הבקעה התהפכה".
אירועי "גאות ושפל" שנפתחו בספטמבר 2000 שינו את מאזן הכוחות בגזרה הרדומה יחסית. חטיבת הבקעה, שהתמודדה רוב השנים עם איום החדירות ממזרח, שינתה את היערכותה בהתאם למציאות המתלקחת בשטח, והחלה להגן על הגזרה כחטיבה מרחבית שמתמודדת עם אירועי ירי וחבלה, ולא עוד כחטיבת קו גבול. "הבקעה שינתה למעשה את פניה, והפכה ממקום שקט למקום שמבצעים בו לחימה יומיומית", מסביר אל"ם פלטין. "אני זוכר שעברתי מיישוב ליישוב והסברתי לתושבים - שלא היו רגילים למצב החדש - מהי המציאות שהתפתחה מסביב ושיתקה את הבקעה. אנשים פשוט פחדו. התקופה הזאת לימדה אותי שתמיד צריך להתכונן לכך שהמצב יחמיר. צבא נמצא באחד משני מצבים: או שהוא במלחמה, או שהוא מתכונן למלחמה. אמנם בפיקוד המרכז התכוננו לאירוע מסוג זה, אבל בבקעה לא היה לזה דגש מיוחד".
לאחר שנתיים סוערות יחסית בתפקיד המח"ט, עבר פלטין לראשונה למטה בתפקיד רמ"ח תורת חי"ר וצנחנים (תחצ"ן) ורמ"ח כושר גופני בזרוע היבשה - תפקיד שאז אויש כמינוי משני בלבד. עם זאת, בתקופתו הוקמו הגדס"רים והוחזרה אליפות צה"ל למפקדים.
את הצורך "להתכונן כל הזמן למצב הכי גרוע שיכול להתרחש", לקח עמו פלטין מהבקעה לתפקידיו הבאים. ואכן, כששימש סגן מפקד אוגדה 91 (עוצבת הגליל) בזמן מלחמת לבנון השנייה, מה שיכול היה לקרות, קרה - ובגדול.

הכי טוב שיכולנו

פלטין מונה לתפקיד הסמאו"ג הנחשב שנה לפני המלחמה, ביולי 2005. יחד עם מפקדו, תא"ל גל הירש, אמורים היו שני הקודקודים להוביל קדימה את האוגדה המרחבית, שאמונה על קו הגבול עם לבנון - מראש הנקרה במערב ועד לחרמון במזרח. בתחילה זה נראה מבטיח: האוגדה של הירש ופלטין סיכלה מספר ניסיונות חטיפה של חיזבאללה, הגדול והמאורגן שבהם בכפר רג'ר, בנובמבר 2005. אבל שמונה חודשים אחר-כך התהפכה התמונה מבחינתם: סיור של גדוד מילואים הותקף בידי ארגון הטרור בקו-דיווח 105, ותוך ימים צה"ל מצא את עצמו במלחמה  שנמשכה 33 יום.
כשהוא מדבר על חטיפתם של אודי גולדווסר ואלדד רגב, קובע אל"ם פלטין ש"זה משהו שציפו לו. הנושא של חטיפה היה כל הזמן על הפרק באוגדה. היו גם התרעות, וחטיפתו של גלעד שליט הפכה את התרחיש לעוד יותר אמיתי וקרוב". למשמע המונח "גבול שקט", הוא דואג לתקן, כפי שכבר תיקנו כל-כך הרבה מאז - "שקט מדומה, שקט יחסי. החיזבאללה היו על הגדר, ראינו אותם בעיניים. ידענו שזה רק עניין של זמן, וגם ידענו שמה שלא נעשה, אם ינסו הרבה פעמים לעבור את הגדר עשרה מטרים פנימה ולחטוף חיילים - בסוף זה עלול להצליח".
את ה-12 ביולי 2006 הוא זוכר כ"יום קשה מאוד, ולאחריו חודש וחצי קשים מאוד. זה דבר שאתה יודע שאולי עומד לקרות, אבל כשהוא קורה אתה בכל זאת מופתע. ישבתי במשרד שלי באוגדה ופתאום שמענו פיצוץ. יצאתי החוצה והתחילו ליפול פצמ"רים. מח"ט 769 היה בחוץ ואמר לי 'שמע, דרור, זה התחיל ממטען'. ברגע שהוא אמר את זה, הבנתי שהכיוון הוא ניסיון חטיפה".
הסמאו"ג פלטין היה מהראשונים שהגיעו לחמ"ל האוגדה. "למעשה לא הכרזנו על נוהל חטיפה במשך 20-25 דקות, כי לא ידענו בוודאות שבזה מדובר, אבל מהרגע הראשון עשינו את סדר הפעולות של אחרי חטיפה. כשהגיע הדיווח שנחטפו חיילים, הבטן התהפכה. הסיוט שלך מתגשם - גם חטופים, גם הרוגים. כשמדווחים, אני מסתכל על מפקד האוגדה, וגל מוריד את הראש לדקה. אחרי דקה הוא הרים את הראש, ומאותו רגע לא הוריד אותו חודש וחצי. יש הרבה אמירות עליו, אבל אני חושב שהוא הפגין מנהיגות ראויה לציון. אם היו לו רגעים קשים, הוא היה פורש הצדה ולא מראה את הקושי ליתר האנשים. מבלי להיכנס למה שהוא עשה נכון או לא, אני יכול להעיד שבפן המנהיגותי, למדתי ממנו הרבה בתקופה הזאת. למדתי מה זאת מנהיגות - לא כשהכל טוב ובסדר - אלא בזמנים קשים, כשכולם במצב רוח רע ויש לחץ; למדתי איך לדחוף קדימה כל הזמן לעבר השלב הבא. זה מה שגל עשה עם כל המטה שלו, ואת זה יודעים להגיד רק מי שהיו איתו".
ואיך מרגיש בתוך כל הבלגן מספר 2 באוגדה?
"לפני הכל, הרגשתי שאנחנו נלחמים, שאנחנו עושים. זה היה לא מספיק, כי כל הזמן נפלו טילים על אזרחים, וכל עוד זה קורה אתה לא עומד במשימה שלך - אבל הרגשנו שאנחנו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים באותו רגע. ועדיין, אחרי חודש וחצי שכמעט לא ראיתי טלוויזיה, הגעתי ביום שישי הביתה ופתאום זה תוקף, דעת הקהל. האוגדה הלכה קדימה והגיעה הכי רחוק מכל האוגדות, ובאמת הרגשנו שאנחנו עושים כל-כך הרבה, ופתאום התגובות הן 180 מעלות ממה שחשבתי בכלל. הגעתי בשבת לבריכה ביישוב ואנשים הטיפו לי מוסר: 'מה זה, איך נתתם שייפלו פה פצמ"רים?' זאת הייתה מכה בפנים".
חודש אחרי המלחמה עזב פלטין את האוגדה. על התפטרותו של תא"ל הירש כבר שמע ממשרדו בתל-נוף. "ההרגשה הייתה לא טובה", הוא אומר היום על העזיבה, אבל מסביר שבמרהו"ם חיכו לו אחרי הארכה של חודשיים. "ביקשתי להישאר באוגדה עוד שנה, כי הרגשתי שאני עוזב כשהעניינים לא מסודרים, שאני עוזב באמצע. המלחמה הזאת היא באמת החמצה; אני חושב שהיינו עושים כמה דברים אחרת, אבל זה כמובן בדיעבד. אני יכול להגיד שהאוגדה עשתה המון הכנות למלחמה הזאת - תרגילים, כוננויות. ההתלקחות הייתה כל הזמן באוויר".
אתה לא מסכים עם הביקורת שהוטחה בכם?
"אתה תמיד מסתכל אחורה ואומר 'הייתי יכול לעשות אחרת, טוב יותר', ו'למה לא צעקתי' וכדומה. אבל המציאות היא שאנשים נפצעו ונהרגו, ויש משפחות שאתה מכיר שבניהן נפלו. זה משהו שאתה לוקח איתך לכל החיים, זה לא נגמר. משהו שאתה ממשיך לחיות איתו".
ביום עסקת חילופי השבויים, כשאודי גולדווסר ואלדד רגב שבו הביתה בארונות, שכב פלטין בטיפול נמרץ. "הרגשתי שזה סוג של סגירת מעגל", הוא מסכם בשקט, "שהחזרה שלהם היא המינימום".

פשוט ביש מזל

לבסיס המרהו"ם בתל-נוף הגיע פלטין כמפקדה השני של היחידה שחוברה לה יחדיו, אחרי שמפקדה הראשון עזב שלושה חודשים לאחר הקמתה. כיום כפופות למרהו"ם ארבע יחידות מטכ"ליות: יחידת הכלבנים עוקץ, יחידת האספקה בהיטס, בתי-הספר לקל"ץ-לוט"ר (קליעה, צליפה ולוחמה בטרור) ובית-הספר לצניחה ולהטסה. "הגעתי למרהו"ם ונפלתי מיד לתחקירים של אחרי המלחמה", מספר פלטין, "וכמובן גם לבניית יחידה חדשה, על כל המשתמע מכך. כבר במהלך הפקת הלקחים נדרשנו לעיצוב המקום הזה, יחידת-על שכפופות לה ארבע יחידות בעלות אופי שונה, שהתקיימו לפני כן בנפרד". הוא התחיל משינוי קוסמטי אבל מהותי: קביעת תג משותף לכולן - גם לכלבנים של עוקץ, שעד אז נעו נטולי תג יחידה. "היה לי ברור שאני לא הולך לבנות שוב את חטיבת הנח"ל, אבל שכן נדרשת איזושהי שפה משותפת. ליצור אחדות, אבל עד גבול מסוים".
אתה סבור שהמהלך הצליח?
"אני מאמין שכן, ואני חושב שצריך ללכת גם לשלב הבא. מה שעושים היום בכל העולם הוא הקמת אגד לכוחות מיוחדים, שלדעתי המרהו"ם צריך להיות הבסיס שלו. אני חושב שהרעיון של יחידה המורכבת מיחידות מקצועיות מיוחדות הוכיח את עצמו. גם אם לא באתי מעולם הקל"ץ, מפקד הוא מפקד והמקצוע הצבאי הוא מקצוע צבאי. תפקיד מפקד המרהו"ם עוסק יותר בלתת את הכיוונים, את האווירה ואת התרבות".
בין כל אלה, היה לו בית-הספר לצניחה מקום מוכר לשוב אליו. סוגיית הצניחה בצה"ל ובכלל הוארה עקב תאונתו שלו, יחד עם סדרה של תאונות צניחה אחרות שאירעו בסמיכות מקרים מזעזעת: התאונה במפגן יום העצמאות חודשיים קודם לכן - אותו תכנן פלטין עצמו; פציעתם של שני לוחמי מגלן ולוחם בגדס"ר נח"ל במהלך אימונים שגרתיים; ומותו לפני כשנתיים של לוחם מגלן, סמ"ר יוסי גודמן ז"ל, בתאונת צניחה נוספת. אלא שפלטין מסרב היום לקשור בין המקרים.
"אני חושב שיש בצה"ל הקפדה יתרה על נושא הצניחה", הוא קובע. "אם אי פעם נתקלנו בתקלה, הרי שהפסקנו מיד. אני לא חושב שיש כאן בעיה עם הנהלים או הציוד, אלא פשוט ביש מזל. עם זאת, לדעתי צריך עוד לפתח את הצניחה בצה"ל. כל שאר הצבאות המערביים מפתחים אותה, כי אפשר לעשות באמצעותה דברים שאי-אפשר לעשות אחרת. בנושא הזה אנחנו קצת משתרכים מאחור. אני חושב שצבא צריך לשמור לעצמו אופציות. אי-אפשר לבטל אפשרות צניחה גם אם לא צנחו מבצעית מאז המיתלה. במלחמת עיראק האחרונה, לדוגמה, אמריקה הצניחה 5,000 חיילים. ואם דיברו על ביטול אופציית הצנחת אפסניה - הרי שבמלחמת לבנון השנייה - ולא חשוב מאילו סיבות - צה"ל השתמש בדיוק באופציה הזאת פעמים רבות לטובת הכוחות הלוחמים".
רבים טוענים שכל מה שנשאר מהצניחה הצה"לית הן הכנפיים הגדולות על דש המדים.
"זה הנושא השולי יותר שקשור בצניחה. אני לא מתבייש לומר שמעבר לאקט המבצעי, מדובר גם באקט של רוח הלוחם. זו לא רק הילת הצנחנים, לקפוץ ממטוס זה מבחן אומץ. כמו שאתה לא יכול לדמות מה זה כשכדורים שורקים לך מעל הראש, גם צניחה מבצעית אי-אפשר לדמות, אבל היא נותנת ביטחון לחיילים לוחמים".
באשר אליו, פלטין כבר פחות נחרץ. "אני לא יודע אם אני אצנח שוב", הוא מודה, "אבל את שואלת אם אני רוצה? כן, אני מאוד אוהב לצנוח. המשפחה לא כל-כך מרוצה מהרעיון, והאמת שאני גם לא יכול כרגע מהבחינה הבריאותית. אבל כשיגיע הרגע, נחשוב על זה".
ההחלטה לתלות את המדים ולפרוש מהשירות התבשלה בקרבו עוד לפני הפציעה. הוצע לו להישאר שנה נוספת במרהו"ם, אבל פלטין הרגיש שמיצה. "במקום לפרוש כשאני ממורמר או כועס, החלטתי להפסיק משהו שאני מאוד אוהב וללכת לחיים חדשים", הוא מסביר.
איך היית מסכם 25 שנים במדים?
"הייתי אומר שזכיתי בפיס. עשיתי דברים שאם היו אומרים לי שאעשה כשהייתי בן 18, לא הייתי מאמין. זכיתי לשירות מופלא ורווי אתגרים. מה הלאה? כרגע לא החלטתי דבר, אני בודק כיוונים. כיף בכלל שיש חופש בחירה, שאפשר להתלבט. אני נהנה מהקטע הזה, אחרי שכל השנים היה די ברור מה הלאה, וההתלבטות הייתה רק לגבי תפקיד כזה או אחר. עכשיו זו התלבטות לגבי דרך חיים. צריך להחליט מה אעשה כשאהיה גדול".
התאונה סיפקה לו את האתגר האחרון לפרק זה, ולדבריו, גם חיזקה מאוד את הגרעין המשפחתי. "למרות החיבוק הבאמת גדול שקיבלתי מהצבא ומהחברים", מסכם אל"ם פלטין, "אחרי כל השנים האלה אתה באמת מבין שברגעים הקשים, אתה נשאר רק עם המשפחה שלך".

תגובה לכתבה  שלח לחבר  גרסת הדפסה 
תגובות
3. this should help out with the website
מאת:User Savior       12/11/2016

2. View this
מאת:ViewCounter       12/11/2016

1. Love ISrael!
מאת:GoodGuy       12/11/2016

כתבות נוספות
חייל, הוזל חופשתך באילת
כיצד הפך האינטרנט לכלי בידי ארגוני הטרור?
כיצד הפך האינטרנט לכלי בידי ארגוני הטרור?
אנשי חיל האוויר משחזרים שעות ארוכות מעל הרצועה
אנשי חיל האוויר משחזרים שעות ארוכות מעל הרצועה
גולני מצאו מקום חדש לאימונים - הפרדסים בעוטף עזה
12345678
שבוז הוא פורטל המיועד למתגייסים, חיילים וחיילים משוחררים. שבוז כולל מידע מעודכן ורלוונטי על צו ראשון. תפקידים, קורסים, מיונים, תאריכי גיוס, רשימת ציוד, טירונות, חיל השריון, חיל רגלים (חי"ר), חיל תותחנים, חיל הנדסה (הנדסה קרבית), חיל הים, חיל הרפואה, חיל האוויר, חיל החימוש, חיל שלישות, חיל החינוך, חיל המודיעין, מג"ב, גולני, אגוז, שלדג, סיירת מטכ"ל, 669, דובדבן, עוקץ, חובלים, קצין העיר, בית החייל, משכורת צבאית, חר"פ, גימלים, קצונה, הנחות לחיילים, עבודה מועדפת, פיקדון אישי, מענק שחרור, פסיכומטרי, בגרויות, כנס משתחררים ועוד.
אודות תודות כתוב לנו תנאי שימוש פרסום דרושים קישורים חיפוש באתר הפוך לדף הבית