צילום: ענת ברקאי

הם חלמו על מדינה של שמש וים, אבל מוצאים את עצמם עסוקים מבוקר עד ערב. הם מעריכים מאוד את צה"ל, אך מצרים על שהקצינים לא תמיד פנויים בעבורם. הם אוהבים את הארץ ואת אנשיה, אבל לא את הנימוסים וההרגלים הגרועים. 
שישה נספחים צבאיים זרים המוצבים בארץ חושפים טפח מעבודתם ומדעותיהם האישיות

"שתי דקות לנחיתה, הצוות מתבקש לשבת", מודיע הקברניט במערכת הכריזה. המטוס מנמיך גובה במהירות, ובחלונות - פעם אדמה ופעם עננים. האווירון מתיישר, מתחיל לרעוד מהתנגדות הרוח, פותח גלגלים, ולבסוף נוחת בטלטלה קלה על המסלול בנמל התעופה בן-גוריון. הישראלים מוחאים כפיים בהתלהבות, כמיטב המסורת, פותחים את החגורות ומצטופפים במעבר, אף על פי שהדלתות עדיין נעולות. זהו בערך השלב שבו מבין נספח צבאי זר שנשלח לישראל, חגור עדיין במושבו, כי בארץ הקודש הדברים עובדים אחרת.
הנספחים הצבאיים הזרים נתקלים בישראל לא רק בצבא שונה, שרשרת פיקודית אחרת וטקטיקות לחימה חדשות, אלא גם באנשים ובמנהגים שונים, לפעמים הפוכים מאלו שלהם. כאן, משתדלים המארחים הישראלים לעזור להם להתמודד עם הפער - לכן לא פלא שאת רוב הנספחים שיכנו בתל אביב ובהרצליה, רצוי בסמוך לים. אחרי הכל, צריך להוכיח להם שבניגוד למשתקף ממסכי הטלוויזיה בעולם, אפשר לנהל כאן חיים נורמלים.
אך מעבר למגורים ולמשרד עם הנוף, נאלצים השליחים החדשים בארץ ללמוד את מנהגי המקום בעצמם, תוך כדי עבודתם הצבאית. מצד אחד, מדובר בעולם של אטרקציות חדשות (ובראשן החומוס), אך מצד שני, כשממתינים שעה ארוכה לפגישה שמתאחרת, וניצלים מתאונות בכביש מדי יום ביומו, אי-אפשר שלא להתגעגע, אפילו קצת, הביתה.

קולונל ג'ון שיר, ארצות הברית: "מי שלא אוהב חומוס, לא צריך לשרת כאן"

אצל קולונל (אל"ם) ג'ון שיר, המשרת מזה שנה כנציג חיל הרגלים האמריקאי בישראל, הדיפלומטיה עוברת בגנים. כבן למי ששימש דיפלומט במזרח התיכון, כמעט שום דבר כאן לא ממש הפתיע אותו, ויעידו על כך שתי המילים החביבות עליו בעברית: "סבבה" ו"קומבינה".
"יש כאן מעורבות היסטורית של ארצות הברית, שהתחילה כבר 12 דקות אחרי שמדינת ישראל נולדה", הוא מבהיר, "מאז, ובעיקר אחרי 67', היחסים הולכים ומתהדקים".
"חיל הרגלים של ארצות הברית לא מתאמן הרבה כמו החילות האחרים", מסביר הנספח, "אז אנחנו עוסקים פה בעיקר במחקר אקדמי ובפיתוח אסטרטגיה. יש משלחות שבאות לארצות הברית ללמוד, ולהפך. באחרונה אנחנו יותר מגיעים לכאן, כי היחידות הצבאיות בצה"ל מועסקות מבצעית כל הזמן בביטחון השוטף, ופעמים רבות אי-אפשר להשאיל כוחות לנסיעה לחו"ל. אנחנו יכולים לשלוח לכאן כוחות מילואים, אבל המילואים שלכם מתאמנים רק מספר ימים בשנה, ועדיף להשתמש בהם כאן למטרות הגנה אזרחית ולמבצעים. חיילים מארצות הברית באים לכאן בעיקר כדי להשתמש במתקני האימון המיוחדים שיש לצה"ל, כמו מל"י".
שיתוף הפעולה עם הצבא האמריקאי מתרחש כמובן גם בתחומי הים והאוויר. כל מי שיישא עיניו לשמים במהלך אימון חיל אווירי, יוכל להבחין מיד באף-15 ובאף-16 שמיובאים מארצות הברית, וזו רק דוגמה אחת. גם על המימון לרכש הצבאי אחראי הדוד סם. "זה לא סוד שאנחנו נותנים לממשלת ישראל כסף כל שנה כדי לרכוש ציוד צבאי", אומר קולונל שיר, "זה גם לא סוד שהציוד כמעט כולו מגיע מארצות הברית. שאר התקציב מוקצה לבניית בסיסים צבאיים, יש כאן אפילו מהנדסים אמריקאים שבאים לסייע בתכנון".
גם אם מכונות המלחמה האמריקאיות עולות על אלה הישראליות, עדיין מצא הצבא החזק בעולם משהו שיוכל לקבל בתמורה. "אנחנו מנצלים בעיקר את הטכנולוגיה הגבוהה שמפותחת כאן", מסביר הקולונל, "את יכולות הרדארים, את מערכות התקשוב, את האיסוף המודיעיני וגם אמצעים אחרים. עוד משהו שאנחנו מרוויחים ממנו, הן יכולות המיגון הגבוהות. הרבה רכבים שלנו ממוגנים בקיבוץ סאסא שבצפון, וכך ניצלים חייהם של הלוחמים בעיראק. קיבוץ אחר, לא רחוק מירושלים, מייצר זכוכית ממוגנת מיוחדת שנשלחת אף היא לארצות הברית או מותקנת על הרכבים שלנו בארץ לצורכי לחימה. אנחנו מנצלים את היכולת שלכם לתכנן משהו, לייצר אותו, ולבדוק אותו באותו מקום. אצלנו זה הרבה יותר מסורבל - מישהו חוקר, אחר מתכנן, אחד בונה - ובסוף חמישה אנשים צריכים לבדוק את זה".
אתה מסכים עם הגישה הישראלית הרווחת שטוענת שצה"ל תלוי בנדיבות האמריקאים?
"אני יודע שהתחושה קיימת, אבל אני לא חושב שזה נכון. אני לא מאמין שאם יהיה איזשהו נתק בין המדינות, הצבא שלכם יקרוס. ההיסטוריה שלכם מוכיחה שהוא עומד בפני עצמו. כולם גם יודעים שישראל נהנית מהתקציב ומשיתוף הפעולה, אבל אף אחד לא יכחיש שגם לנו יש אינטרס כלכלי ואסטרגי במזרח התיכון. ברמה הבין-לאומית, לישראל יש מקום במאבק בהתפתחות הגרעינית של איראן, שזה מאבק שגם אנחנו לוקחים בו חלק. שמעתי הרבה אנשים צוחקים ואומרים שאנחנו תומכים בישראל רק כדי שנקבל מכם צ'ק לרכש כל שנה - זה הרבה יותר עמוק מזה".
התרשמת שהצבא כאן דומיננטי יותר מבארצות הברית?
"מבחינת החשיבות לא, אבל הוא מורגש יותר. זו מדינה קטנה, אתה חי כאן ואתה יודע מה קורה, החיילים חוזרים הביתה כל סוף שבוע ומספרים למשפחות. בארצות הברית אתה יכול לחיות את חייך מבלי לדעת שנלחמים באפגניסטן".
האם מצאת גם דמיון בין שתי המדינות?
"בהחלט. בקרב הצעירים, למשל, המוזיקה, האופנה הסרטים, הם אותו הדבר. כמובן שיש הבדלים מנטליים: אתם בכל זאת גרים באזור שיש לו סכנות משלו, אבל יש הרבה דברים משותפים".
אילו הבדלים מנטליים מפריעים לך במיוחד?
"שמעתי הרבה אנשים שמשמיצים את הנהיגה כאן ואת הנימוס הישראלי שלא קיים, לטענתם, אבל לפני שאני אומר דברים כאלה, אני משתדל לחשוב מאיפה זה יכול לנבוע. גם כששירתתי כנספח באלג'יריה, לפני שבאתי לישראל, החברה שם הייתה מאוד מתוחה, כמו כאן. אנשים מיהרו להגיע לנקודה, היו מאוד ישירים. אני חושב שזה קורה מאותן סיבות שזה קורה בישראל: נלחמתם על עצמאותכם במשך שנים, אתם עדיין מרגישים תחת איום ביטחוני, אז לא פלא שזה משתקף בהתנהגות. ברגע שחושבים על זה ככה, הרבה יותר קל להתמודד עם הכל".
ועם האוכל הישראלי אתה מתמודד?
"בטח, כיוון שגדלתי באזור גם היה לי קל. אני לא מבין את האנשים הזרים שמשרתים פה ולא לומדים להסתדר עם המנהגים המקומיים. אי-אפשר לבוא לפה ולהגיד: 'או-קיי, לכם יש צבא, לנו יש צבא, בואו נעבוד יחד'. זה לא מספיק. אם אתה עומד לשרת פה שלוש שנים, אתה צריך ללמוד את התרבות, את המנהגים, את ההיסטוריה וכן - גם להתמודד עם האוכל. אני מאוד אוהב חומוס, לדעתי מי שלא יכול לאכול את זה, לא צריך לשרת כאן".

קולונל טקאהארו שימצו, יפן: "הופתעתי לראות מדים ורובים ברחובות"

הריאיון עם הנספח הצבאי של יפן, שמשרת בישראל שנה בלבד, מתחיל, באופן טיפוסי למדי, בפרץ נימוסים. עוד לפני שהספקנו להגיע למשרד, כבר טורח הקולונל להתנצל: "אני מצטער, האנגלית שלי לא כל-כך טובה", הוא מסביר במבוכה ובמבטא כבד. אני ממהרת להתנצל על שלי, כדי להרגיש שתרמתי את חלקי לשלב הנימוסי של השיחה, ואז גם המזכירה ממהרת להצטרף ומצרה על העיכוב הביטחוני בכניסה.
אנחנו בישראל ממש לא מנומסים כמו ביפן.
"אנשים כאן הם יותר ישירים", משיב הקולונל לאחר מחשבה ארוכה, "ביפן אנחנו מאוד מאופקים, שומרים את הדברים לעצמנו, ומצפים שהאחר יבין על-פי ההתנהגות והרמיזות שלנו. אבל חוץ מזה אני דווקא חושב שיש הרבה מן המשותף בין הישראלים ליפנים, למשל שבשני המקומות האנשים מאוד אדיבים".
איפה נתקלת בזה בארץ?
"מיד אחרי שהגענו, הלכתי לסופרמרקט עם אשתי ושני ילדיי. פתאום הבת שלי חטפה התקף של קוצר נשימה. אנחנו היינו ממש חסרי אונים, לא ידענו מה לעשות. למזלנו, העובדים במקום והלקוחות הרגיעו אותנו והתקשרו בשבילנו למגן דוד אדום. זה היה מאוד יפה".
הבחנת כבר בהבדלים בין החייל היפני לישראלי?
"לא כל-כך, אבל יש הבדל בהסתכלות שלהם על הצבא. ביפן, אף חייל לא הולך עם המדים שלו בתוך העיר, ובטח שלא עם נשק. כשהגעתי לכאן הייתי מופתע לראות מדים ורובים בכל מקום - פתאום הבנתי שזאת ישראל".
כיצד מתבטא שיתוף הפעולה בין שתי המדינות?
"בשנה שעברה חיל הים הישראלי שלח משקיף לאימון ביפן", הוא משחזר, "הוא צפה בתרגיל שעסק במציאה ובנטרול של נשק להשמדה המונית - איום שקיים על שתי המדינות. אבל למעט אירועים חד-פעמיים כאלה, לצערי, אין פעולה משותפת קונקרטית, בעיקר דיונים על המשך העבודה".
על אף שראש הממשלה, אהוד אולמרט, ביקר ביפן בפברואר האחרון, וסגן שר הביטחון לשעבר, ח"כ אפרים סנה, נסע בעבר אף הוא, נשארו היחסים לרוב בגדר שיחות טלפון רחוקות. "עוד לא עברנו לשלב הביצועי", מסביר הנספח. "כרגע, החיילים היפנים שנמצאים כאן הם כאלו שפועלים תחת האו"ם בגבול הצפון, כדי לעזור לקדם את תהליך השלום במזרח התיכון. בשנה שעברה הגיע מספר גדול יחסית של משלחות כדי ליצור עוד קשרים עם הצבא הישראלי".
במטרה לקדם בעצמו יוזמות נוספות, החל באחרונה הנספח לחלום על חילופי טייסים בין ישראל ליפן. גם היוזמה הזו, כצפוי, עדיין בשלבי תכנון ראשוניים, וטרם התקבלה הסכמה משני הצדדים. "היפנים מתחילים להראות יותר ויותר עניין באזור הזה", הוא מסביר, "ועדיין הייתי רוצה שימשיכו לחקור וליצור עוד שיתופי פעולה. לכן גם ביקשתי מבכירים במשרד הביטחון לבקר כאן, אך עדיין לא קיבלתי תשובה", הוא אומר באכזבה קלה. "אני מנסה להסביר להם ששיתוף פעולה בינינו הוא נכס לעתיד, ויתרום לשני הצדדים. חשוב לבסס את עמדתה של יפן באזור הזה".
איך התרשמת מהצבא הישראלי?
"אני מאוד מעריך את צה"ל ואת יכולותיו. אפילו אוסיף ואומר שהצבא הישראלי עשה משהו שהוא הרבה מעבר לציפיות שלנו - אני מדבר על התקיפה בצפון סוריה, על-פי מקורות זרים, כמובן. אני מופתע שיש לכם את הכוח, את הפוטנציאל ואת הכוונה הזו".
ממה עוד הופתעת בשהייתך כאן?
"הופתעתי מאוד מהנהיגה. כשאני נוסע במסלול מסוים, למשל, ופתאום מישהו מחליט לעבור לפניי, מבלי לאותת, זה אחד הרגעים המפחידים. או כשמישהו עומד ברמזור ומתכונן לפנות שמאלה, וכשהאור הופך ירוק נוסע פתאום ישר וכמעט מתנגש בי. הנהיגה כאן היא ספורט אתגרי".
למה אתה הכי מתגעגע?
"לאביב ולסתיו שאין פה - כאן יש רק חורף וקיץ, וגם קצת לאוכל יפני מסורתי. האמת שיש מסעדות יפניות טובות בישראל, אני מאוד אוהב את 'קיוטו', אבל יש אוכל מסורתי שאין כאן, וחוץ מזה - זה נורא יקר".

קולונל חאריט האט, הולנד: "איך חיילים כל-כך נמוכים יכולים לשרת בצבא?"

כל מטייל ישראלי שביקר בהולנד סבל אחרי הביקור מצוואר תפוס. אם בארץ מתגאים בשחקני כדורסל המגרדים את ה-1.90 מטר, בהולנד, הם לא יוכלו להתקבל לנבחרת. לכן נראה לצבא ההולנדי הגיוני להציב תנאי קבלה אורכי לשורותיו - לא פחות מ-1.60 מטר. זהו, במקרה, גובהו המדויק של קולונל חאריט האט, הנספח הצבאי של הולנד. כשהגיע לכאן, לפני שנתיים בדיוק, התפלא לראות צבא קטן, תרתי משמע. "החיילים בצה"ל מאוד קטנים", הוא משתהה, "כשהגעתי, לא הבנתי איך אדם קטן כל-כך יכול לשרת בצבא. בהולנד, אנשים עם מידת נעלים 45 נחשבים נורמליים, ופה מצאתי חיילים יותר נמוכים ממני. אני זוכר שהגעתי וחשבתי לעצמי: כל-כך הרבה זמן חיפשתי בהולנד אישה נמוכה, הייתי פשוט צריך לחפש כאן".
היום, אלמלא היה קולונל האט כבר נשוי וסב לנכדים, ודאי לא היה מספיק למצוא לעצמו כלה. אחרי שהוא מסיים את העבודה המשרדית בסביבות 17:30 מדי יום, הוא עוצר בבית, מחליף בגדים, ונוסע לאיזו קבלת פנים מפוארת. "מבחוץ, תפקיד הנספח נראה כמו איזה סוג של חופש, או תפקיד מסיבות כזה", הוא מעיד, "אבל זה ממש לא ככה. זו עבודה סביב השעון".
הקולונל הגיע לכאן חודשים מעטים לאחר שהסתיימה מלחמת לבנון השנייה, והכיר את צה"ל כשהיה בתחילת תהליך הסקת המסקנות. לטענתו, היו דברים שעוד קצת שיתוף פעולה יכול היה למנוע. "אני חושב שאם נציגי צה"ל היו מסתובבים יותר בעולם ורואים צבאות אחרים, הם יכולים היו למנוע חלק מהטעויות שנעשו במלחמה. למשל, נושא שילוב הזרועות שלא היה קיים אז. אם הם היו מגיעים להולנד הם היו רואים שאין מבצע צבאי של חיל האוויר לבד - תמיד חילות הים והרגלים מלווים אותו. אולי כך היו נחסכים מקרים מצערים שקרו כאן".
והיום, יש טכניקות משותפות לשני הצבאות?
"כן. חיל הים הישראלי, למשל, שולח את מפקדי הצוללות שלו לקורס פיקוד בהולנד. זה קורס בין-לאומי שמתקיים אחת לשנה, וזו הפעם החמישית שיש לנו נציג ישראלי. גם בתחום חיל הרגלים יש לא מעט שיתופי פעולה, בעיקר אנשים שלנו שמגיעים לכאן ונציגים שמבקרים אצלנו. בשנים האחרונות התחלנו להתעניין בתחום מטעני החבלה הביתיים, שזה משהו שאנחנו מתמודדים איתו באפגניסטן וסופגים אבידות קשות בגללו. בישראל, יש את הטכניקה שמאפשרת לגלות את המטען ולנטרל אותו, אז כל שנה מגיעים לכאן אנשי צבא שלנו להשתתף בקורסים בנושא. יש גם החלפה של ציוד", הוא מציין, "כידוע, שני הצבאות משתמשים במטוסי אף-16, ואנחנו רוכשים בישראל כל מיני תוכנות ומערכות שאפשר להשתמש בהן במטוס הזה".
למרות שיתוף הפעולה המרשים בין ישראל להולנד וליתר מדינות אירופה, עדיין לא הצטרפנו, וספק אם נצטרף, לברית המשמעותית בין המדינות הללו - ברית נאט"ו.
האם, לדעתך, ישראל יכולה להיות חברה מן המניין בנאט"ו?
"אם לומר את האמת, לא", הוא מרצין, "אבל אני גם לא חושב שיש לכם אינטרס להיות. זה חשוב שיהיה לישראל שיתוף פעולה עם הארגון והמדינות בו, אבל בנאט"ו זה אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. אז נכון שכשתסתבך בצרות כולם יעזרו לך, אבל גם לפני שתחפש צרות תצטרך להתייעץ עם כולם. ישראל מאוד עצמאית ומקבלת החלטות ביטחוניות לבדה. אני לא חושב שהיא צריכה או רוצה לתלות את המהלכים שלה בהסכמת בעלות הברית".
תקופת שירותו של הנספח ההולנדי בישראל ארוכה יותר מזו של רוב הנספחים. בעוד רובם נשארים שלוש שנים בארץ ושבים, עמוסי חוויות, לארצם - הוא יכהן כאן ארבע שנים כנספח. "זו הייתה החלטה כלכלית של הצבא שלנו", הוא מסביר, "אבל אני מאוד מרוצה. טוב לי פה ואם היו מבקשים ממני עכשיו לחתום על ארבע שנים נוספות, לא הייתי מהסס".
האט מדבר באהבה על ישראל, על האנשים, על העבודה, על ירושלים ש"אני תמיד הולך לאיבוד בה", ועדיין יש דבר אחת שמצליח לפעמים להרגיז, בעיקר את אשתו. "אנשים כאן מתייחסים לזמן אחרת", הוא טוען, "בהולנד, אם קבעת איתי פגישה בשבת הבאה ב-10:00, אתה לא צריך להתקשר לוודא. אני יודע שיש לנו פגישה, ואנשים מאוד דייקנים. כאן אנשים מתקשרים יומיים קודם, לבדוק. ואז אתה מתייצב בשבת ב-10:00, ואף אחד לא מגיע. לפעמים יגיעו ב-10:30, לפעמים ב-11:00, ואם יש לך מזל - בארבע אחרי הצהריים", הוא מתלוצץ. "אני עוד הייתי רגיל לזה, כי נולדתי באינדונזיה וגם שם זה כך, אבל לאשתי קשה מאוד לקבל את זה".
הקולונל מגלה שיש מפגש אחד קבוע אליו אף אחד לא מאחר: האט, הנספח הצבאי של שוודיה ועוזר הנספח הבריטי, הקימו כאן יחדיו טריו של גיטרות, ולחזרה הקבועה שלהם כולם מגיעים בזמן. "בהולנד הייתי נגן בס בלהקת רוקנרול וזמר מוביל", הוא אומר בגאווה. "זה מאוד חסר לי בהתחלה, עד שהתחלנו עם היוזמה הזו. אמנם אנחנו לא בדיוק להקה, יותר שלישיית גיטרות כזו, אבל אנחנו מתאמנים ומופיעים לפעמים בקבלות פנים רשמיות".
מה עוד חסר לך כאן?
"כמעט שום דבר, באמת שיש לנו הכל, אבל יש שני דברים שיכולים לשמח אותי: אמנם אני מאוד אוהב לבשל דגים ובשר כבש ובקר, אבל אני גם אוהב בשר חזיר, ואת זה קשה להשיג כאן", הוא אומר. "הדבר השני הוא איכות הבתים כאן. עברתי פה כבר פעמיים דירה ושמתי לב שדברים מתקלקלים מאוד בקלות, ויותר מזה, שעד שמישהו יבוא לתקן אותם ייקח זמן. למצוא איש תחזוקה שיפתור לך את הבעיה בפעם אחת, זה מזל גדול פה". 

צילום: איתי כהן

קולונל קרלוס אוריין, צ'ילה: "אתה יכול לנסוע כאן יום שלם ולראות רק מדבר"

כשקולונל קרלוס אוריין, נספח חיל הרגלים וחיל הים של צ'ילה, ארז חפצים לקראת הנסיעה ארצה, הוא כמעט הכניס למזוודה את הקסדה שלו מימיו כקצין קרבי. אם ירצה לצאת מהמשרד ברגל, חשב, בוודאי יזדקק לה באזור מלחמה מסוכן כמו ישראל.
כמי שניזון מהתקשורת העולמית בלבד, התמונה שהצטיירה במוחו של אוריין הייתה רחוקה מאוד מהמציאות. "באמת חשבתי שצריך ללכת ברחוב עם קסדה", הוא מחייך, "רק כשהגעתי הבנתי שהקונפליקט הוא רק בעזה ובגדה, בעוד שבתל אביב ובירושלים אפשר לנהל חיים נורמליים לחלוטין, בלי לשים לב לזה בכלל".
לאחר שהתרגל לישון בשקט בלילות מבלי לפחד מטילים שינחתו בביתו ברמת אביב, ניגש מיד למלאכה. נדמה ששיתוף הפעולה בין צבא צ'ילה לצה"ל, ידע ימים טובים יותר, ולנספח הטרי יחסית - שבעה חודשים בארץ - יש הרבה מאוד עבודה. "בשנות השמונים היינו רוכשים הרבה ציוד מישראל, היחסים אז היו מאוד קרובים. עם הזמן, ציוד שייצאו מדינות אירופה התחיל להיות זול יותר, כך שהתבססנו על ציוד ממספר מדינות. היום אנחנו קונים רק ארטילריה גרמנית".
ואתם מעדיפים את הציוד הגרמני על זה הישראלי?
"לא, אבל יש לנו מסורת ארוכת שנים איתם. זה לא שהציוד שלהם טוב יותר או פחות, הוא פשוט תואם את התקציב שלנו".
משלחות המבקרות בארץ מצ'ילה ולהפך, הן הנדבך העיקרי של הקשר בין שתי המדינות. קצינים צ'ילאנים מגיעים ארצה ללמוד על מערכות תקשוביות, על הטילים הישראליים ועל טכניקות הלחימה, ומיישמים חלק מהן במדינה הרחוקה.
למה, לדעתך, הקשר בין ישראל לצ'ילה התרופף במרוצת השנים?
"הבעיה העיקרית היא שהצבא הישראלי מאוד עסוק, ואני מבין את זה. כולם מאוד טרודים בבעיות הביטחוניות השוטפות, ואין להם זמן לשלוח חיילים להתאמן בצ'ילה או לקבל לכאן חיילים שלנו. אני רוצה לדבר עם הקצינים שלכם על טקטיקת השריון, למשל, אבל אני שם לב שהם עסוקים במצב בעזה או בגדה, ואני מעדיף לא להטריד אותם", הוא מודה. "מאוד מעניין אותי איך מאמנים את הכוחות המיוחדים כאן, ויש הרבה טכניקות שאני חושב שאפשר להעביר, אז אני משתדל לקחת חלק יותר פעיל וליזום, אבל זה קשה".
כשהוא מתייאש מהטלפונים ומהתיאומים, אוהב הצ'ילאני לטייל בארץ, במיוחד באתרים היסטוריים שקרא עליהם עוד במולדתו. בעיקר הוא מדגיש את אהבתו למצדה, בגלל הנוף והסיפור ההירואי. יחד עם זאת, בנסיעה בין אתר לאתר יש משהו שעדיין חסר לו. "אתה יכול לנסוע כאן יום שלם ולראות רק מדבר", הוא אומר בפליאה. "בצ'ילה, כשהייתי נוסע לטיול, היינו נוסעים 1,000 ק"מ והכל היה ירוק - עצים, אגמים, נהרות שאין לכם. אני אוהב את המדבר, אבל אני מתגעגע לצמחייה. מה שכן", הוא מחייך, "יש פה נשים יפות".
גם לאוכל הישראלי לקח לאוריין זמן להסתגל. אחרי ניסיון כושל במסעדה בבת ים, החליטה משפחתו לסעוד בחודש הראשון רק במקדונלד'ס. "הלכנו על החוף וראינו מסעדה", הוא משחזר, "בחוץ היו תמונות שנראו טוב: עוף, רוסטביף, בקר. אז נכנסנו, הזמנו, ומה קיבלנו? בשר ברוטב קינמון. אתם אוכלים בשר עם קינמון? כי אנחנו חשבנו שזה דוחה. חודש שלם לקח לנו להתאושש".
אחרי חודש של המבורגר, הצליחה המשפחה להתגבר על הטראומה ולגלות את נפלאות החומוס. "אני קונה חמש או שש קופסאות חומוס לשבוע", הוא מגלה, "וזה תמיד מחוסל. חוץ מזה, אני מאוד אוהב לאכול דגים, ובארץ יש דגים טובים, אבל חבל שאין כאן יותר פירות ים, למרות שאני מבין שזה עניין של כשרות".
כמו רוב הנספחים הארץ, גם קולונל אוריין לא למד עברית טרם הגעתו. "אני אוהב את איך שהשפה נשמעת וקל לי לבטא את מעט המילים שאני יודע, לכן החלטתי ללמוד עברית יחד עם הנספח השני ועם הקונסול. את הריאיון הבא אפשר יהיה לעשות בעברית", הוא מבטיח.
מה המילה העברית האהובה עליך?
"אני חושב שאומרים את זה: 'דבקשה'", הוא מנסה, מתכוון ל'בבקשה'. "בחודשים הראשונים שלי פה, לא היה לי מושג איך אומרים את זה, כי אתם בקושי משתמשים במילה הזאת. בצ'ילה, אנחנו מקפידים על זה מאוד. אשתי סחבה איתה מילון בתיק ויום אחד החלטתי שאני חייב לבדוק, אז עכשיו אני יודע".
יש לך טיפ לחיילים משוחררים שנוסעים לצ'ילה אחרי הצבא?
"הייתי מציע להם לנחות בצ'ילה ולנסוע ישר לדרום. בצפון יש לנו מדבר, ומדבר יש לכם גם פה. אני לא חושב שהם רוצים לטוס לצד השני של העולם בשביל זה. הדרום מלא נהרות, יערות גשם ואנשים נחמדים. בעיר, לאנשים לא באמת אכפת, אתה רק עוד אחד מבחינתם - בכפרים הם הרבה יותר אדיבים ואכפתים".

צילום: שי סקיף

קולונל לואיס סוץ', ספרד: "גם אצלנו המשכורות בצבא לא גבוהות במיוחד"

קולונל לואיס סוץ', הנספח הצבאי של ספרד, הגיע רק לפני כחודש לישראל וכבר יודע את כל המילים החשובות בעברית - 'קפה הפוך קטן', 'קפה הפוך גדול', 'קרואסון חמאה', 'חשבון בבקשה', והכי חשוב - 'חשבונית מס'. אחרי שלמד את הדברים הבסיסיים, הוא מרגיש שהוא כבר יכול לעשות בארץ הכל. "אין שום דבר שיכולתי לעשות בספרד שפה אני לא מסוגל", הוא מתגאה, "יש לי אין ספור אפשרויות והמון דברים חדשים לראות וללמוד".
שיתוף הפעולה הצבאי בין ספרד לישראל חדש יחסית, וקולונל סוץ' הוא בסך הכל הנספח השני שמשרת כאן. לכן אין לו פרויקטים רבים לקדם ביומיום, אלא בעיקר כאלה שצריך להתחיל. "פתחנו בתהליך שיאפשר רכישת מערכות וציוד שריון מישראל", הוא מספר, "אבל זה עדיין בשלבים מאוד ראשוניים. אני מנסה לארגן יוזמות משותפות וחילופי חיילים, אבל זה מאוד מסובך לתאם בין שני לוחות הזמנים. כיוון שהיחסים הם מאוד חדשים, יש הרבה על מה לעבוד וצריך להתאזר בסבלנות".
הצבא בספרד, לדברי הקולונל, מתעסק בבעיות שונות מאשר בארץ. אם פה מוכוונות כל היחידות להילחם בטרור, הרי שבספרד זהו תפקידה של המשטרה. "רק באירועים מיוחדים הצבא מצטרף לפעילות הזו", מבהיר סוץ', "מצד שני יש הרבה דברים משותפים בין הצבאות, יותר ברמה האישית. הבעיות של החיילים, אני מניח, הן אותן בעיות - הצורך להתנייד כל הזמן, קצינים מבוגרים שצריכים לעקור עם משפחותיהם בכל מעבר של תפקיד וגזרה, ואפילו המשכורות, שבשני המקומות לא גבוהות במיוחד".
ובכל זאת סוץ' לא שוכח להקציב נתח חשוב מהמשכורת הזו לקניות. כמי שמתגורר ברחוב שנקין בתל אביב, נדמה שזו בחירה אך טבעית. "אני מאוד אוהב לעשות קניות", הוא מגלה, "אני חי פה לבד, וכשאשתי והבנות שלי באות לבקר, גם הן לא חוסכות - אני הולך למשרד והן הולכות לשופינג".
לא קשה לך לגור כאן לבד?
"ממש לא. ברור שאני מתגעגע למשפחה שלי, אבל הסתובבתי מספיק בעולם ואני רגיל. חוץ מזה, הן יכולות לבוא לכאן מתי שהן רוצות, וגם אני נוסע לבקר. יש לי כאן הרבה דברים למלא בהם את עולמי - אפשר ללכת לשחות בים, אפשר לנסוע לאילת ואפשר לעשות סקי בחרמון. ראיתי תמונות של אנשים עושים את זה, אולי גם אני אסע בשנה הבאה".
הם לא דאגו כשעברת לכאן?
"אמנם התדמית של ישראל בחדשות היא מאוד מפחידה, אבל אני ידעתי פחות או יותר למה אני בא והרגעתי אותם. כשאשתי באה לכאן בפעם הראשונה, היא ראתה שהחיים פה מתנהלים כרגיל, אז היא כבר לא חוששת. הסברתי להם שהאנשים פה מצוינים, וממש לא חצופים כמו התדמית שלפעמים יוצרים להם, ושאין מה לעשות - אי-אפשר להסתדר עם כל השכנים שלך. אז נכון, יש בעיות ברצועת עזה, יש בעיות בגדה המערבית, אבל ככה זה, אף אחד לא מושלם".

קולונל דונג-ווק חאן, דרום קוריאה: "הצעירים בישראל יותר עצמאים"

כל משלחת של צבא קוריאה שמגיעה לישראל סוחבת איתה, מלבד הדרכונים והג'ט-לג, ארגז אטום גדול, מלא בשקיות. הנספח הצבאי הקוריאני בישראל, קולונל דונג-ווק חאן, מחכה לחבילה הזו בקוצר רוח כל פעם מחדש. לכשייפתח הארגז וריח התבלינים הקוריאניים יציף את החדר, יידע הקולונל שארוחת ערב משובחת מובטחת לו. "מערכת הביטחון שלנו יודעת שבאזור הזה קשה למצוא אוכל קוריאני", הוא מסביר את הטייק-אווי המקומי, "אז כל משלחת שמגיעה מביאה לנו איתה מצרכים, ומספר פעמים בשנה גם מגבים אותנו במוצרי מזון שאין בארץ".
למזלו של הנספח, שמוצב בישראל שנה בדיוק, שיתוף הפעולה המתהדק בין צבא דרום קוריאה וצה"ל מבטיח שתמיד יהיה לו מה לאכול. "באחרונה הפכתי למאוד עסוק", הוא אומר בסיפוק, "כי יש הרבה משלחות שלנו שמגיעות הנה לשיתוף פעולה בנושאים שונים".
חאן מספר שגם לצבא דרום קוריאה יש תוכנית רב-שנתית משלהם (גם אם מרחיקת לכת קצת יותר), וב"תוכנית 2020" שואפים הקוריאנים ללמוד כיצד לפתח מערכות מתקדמות כמו אלה של צה"ל, וליישם אותן בצבא המרוחק.
מה המטרה בשירותך כאן כנספח?
"להגביר כמה שיותר את שיתוף הפעולה, להיות כמה שיותר עסוק. היום, כשאין לי זמן לכלום, אני מאוד שמח, זה סימן טוב. אני חושב שגם הנספח שלכם בקוריאה מאוד עמוס".
חשבת שיהיה כל-כך קשה?
"זה לא קשה, זה אינטנסיבי, ואני אוהב את זה. בקוריאה אומרים: אם אתה לא יכול להתחמק מזה, תיהנה מזה. אז אני נהנה".
בינתיים, עוסק הנספח באיסוף מידע על המתרחש בארץ ובניתוחו, כדי שיוכל להעביר מסקנות לקולגות בקוריאה. "אחד החלקים החשובים בתפקיד הוא התעדכנות לגבי מה שקורה בישראל ובמזרח התיכון", הוא מגלה, "כל בוקר, אחרי שאני מתחמק מהפקקים בדרך למשרד, אני קורא את העיתונים ומתעדכן בחדשות. אחרי שאני בודק שהמידע אמין, אני כותב דוח ומעביר אותו לממונים עליי. שר הביטחון שלנו מאוד מתעניין במה שקורה בצה"ל, בעיקר כיוון שגם הצבא שלנו הולך וקטן בהתאם ל'תוכנית 2020', והוא חושב שהצבא כאן הוא דוגמה טובה לכוח קטן שמתפקד היטב. הוא רוצה לגלות את הסוד הצה"לי להצלחה".
אבל למרות המחמאות, רבות מהטכניקות הצה"ליות לא יציגו בקיץ הקרוב בבסיסי קוריאה, בעיקר בגלל הבדלי התרבויות בין שני הצבאות. בעוד שחיילי צה"ל מתחילים את השירות בגיל 18, בקוריאה גיל הגיוס נע בין 22 לשנות העשרים המאוחרות, כך גם השכלתו של החייל ודתו שמשתנות מאדם לאדם. "בישראל יש מכנה משותף של דת ואויב", מציין הקולונל, "לא צריך להסביר לחייל את מי הוא תוקף ולמה, אתם חיים את המלחמה. בקוריאה, הדור הצעיר כבר לא מאמין שצפון קוריאה היא אויב, על אף שהיא כן על-פי הגדרתו של משרד הביטחון. לכן, אנחנו צריכים לעסוק בחינוך ובשינוי תפיסה מנטלית, שאין לה מקום בצה"ל".
מעבר לתעסוקות צבאיות ולפגישות חשאיות, משתדל חאן לטייל, לראות את הארץ וגם לא פחות חשוב - לשמור על הגזרה. "אני מפחד להשמין", הוא מגלה, "כי אני מסתדר טוב עם האוכל הישראלי. אני אוהב לשחק טניס ולעשות ג'וגינג, אבל קשה לרוץ פה כי כל-כך חם, ולקח לי הרבה זמן למצוא מגרש טניס קרוב לבית. בסוף הצלחתי לאתר, וגם למצוא שותף - הנספח הצבאי הצ'כי. זה טניס בין-לאומי".
הנספח מתאר גם מגוון ענפי ספורט אתגרי פופולריים בארץ - סקי מים, צלילה וסנפלינג -שהופתע לגלות עד כמה הם רווחים כאן. "בקוריאה זה הרבה פחות נפוץ", הוא מסביר.
הקוריאנים מפחדים להתנסות?
"בעיקר ההורים הקוריאנים. הצעירים פה יותר עצמאים. ההורים אצלנו מאוד מגוננים על הילד שלהם, כי בדרך כלל יש להם רק אחד. אנחנו קוראים לזה 'משפחת קנגורו'. אנחנו מושפעים מזה גם בצבא - ההורים מנסים להתערב, לדאוג שלילדים שלהם לא יהיה חם מדי ולא קר מדי ולא קשה מדי. זה מאוד מקשה עלינו לשמור על שליטה ומשמעת".
יש עוד דברים שקשה היה לך להתרגל אליהם?
"לימי העבודה פה. בקוריאה, שבת וראשון הם אמנם ימי חופשה, אבל כמעט כל המסעדות והחנויות פתוחות. פה, כשאני נוסע עם אשתי בתל אביב, הכל סגור".
וכשאתה נוסע עם אשתך ברכב, איך נוהגים הישראלים לצדך?
"אני חשבתי שבקוריאה הנהגים הם חמי מזג, ואז הגעתי לכאן. בקוריאה אתה יכול לנהוג שעות ולא תשמע צפצוף אחד. פה? הם לא מורידים את היד מהצפצפה. לאנשים כאן אין סבלנות".