Pearl Jam

Pearl Jam – Pearl Jam (הד ארצי)

האם צריך באמת להכביר במילים על פרל ג'אם? הגדולים של הניינטיז, אגדות שעל ברכיהם גדלו רבים בשנות התשעים. חולצות הפלנל, הטרמפים הלוך חזור להופעות, הכול ברוח הגראנג' שקרא לבניית תרבות. אבל כמו כל האגדות גם הם איבדו מזוהרם ודעכו. התוצאה – כמעט עשור של אלבומים בינוניים ושעמום כרוני כללי. והנה חוזרת הלהקה עם אלבום שהוא לא פחות מפצצה אנרגטית של רוק אנ' רול עשוי היטב ומדויק. דומה כי אדי וודר לא איבד מאומה מזוהרו כסולן, והשילוב של הלהקה עדיין עובד. אולי כל השנים האלה דווקא בנו אצלם מתח עד לרגע הנוכחי. אלבום שהוא תענוג להאזנה מהצליל הראשון עד האחרון.

(Dali – Hectic (MCI

דאלי, הלא היא דלית אייזנר, די ג'יית בת 26 (הידד! כוח לנשים! עוד נשים בתעשיית המוסיקה!) שהוציאה בלייבל Hommega את אלבומה הנוכחי. תוך שילוב של המכנה הנמוך והמשותף של הטראנס היא מייצרת טראקים, רדודים לטעמו של כותב שורות אלו, שהיו מדברים אל כל אחד ועושים בדיוק מה שמצפים מהם, תוך שהיא עונה על כל הקלישאות. האם זה רע? לא בהכרח, תכל'ס כל עוד היא עושה את העבודה אז מה רע? מצד שני, בז'אנר שכל כך צמא להתפתחות מוסיקלית כלשהי אולי צריך מישהו שיבוא וינער קצת את האבק מהכתפיים של התקליטייה. במקרה הנוכחי אייזנר בטח לא עושה את זה. אולי היא תהיה גדולה בעולם, אבל לפי האלבום הראשון שלה, יש לה עוד לאן להתקדם.

Keane – Under The Iron Sea (הליקון)

Keane

מה רע ב-Keane? כלום. מדובר בהרכב שמצליח לייצר שירים קליטים, משובחים היושבים היטב בז'אנר הנוכחי של הבריט-רוק העצמאי. ככלל, האינדי תמיד היה מושפע מאנגליה ונראה שבשנים האחרונות יותר מתמיד. Keane אמנם ממשיכים את המגמה האמורה, אבל בדרך מצליחים להתבלט קצת מהאחרים. לא ניסיוניים מדי, קולעים לאוזן ונשמעים סבירים ומדויקים. באלבום שכולל גם עטיפה עם אלמנטים ויזואליים מצוינים, הם מצליחים לייצר מוצר איכותי ומוצלח ששווה האזנה.