מאת: מתן שריג

"לילה טוב עולם, גם כן לילה.

שוב פעם לא הצלחתי להירדם, מחר הגיבוש של הסיירת ואני לא יודע מאיפה לאכול את ההתרגשות.

בחודש האחרון עברו לי בראש כל התסריטים האפשריים של משימות, אתגרים, פעילויות וכו' העלולים להיכלל במהלך הגיבוש, ועתה דומאני שלפחות מהבחינה
הזו לא יתפסו אותי לא מוכן.

כבר כמעט שנה שלמה אני מתאמן לרגע הזה, והתחושה החזקה מכל היא הרצון להוכיח את עצמי, או יותר נכון לעצמי שאני מתאים לשרת בסיירת מטכ"ל.
בזמן האחרון אני לא רואה שום דבר בעיניים, רק את המטרה הזאת מולי, ניצבת, כמעין דלת נעולה שצריך למצוא עבורה את המפתח,
אך לא תהיה לי בעיה גם לפרוץ אותה במידת הצורך.

כל אימון, כל ריצה וכל מאמץ אותו עברתי בשנה האחרונה מעורר בי יותר ויותר את תחושת המוטיבציה שמקיפה אותי כמעט בכל סיטואציה אפשרית בחיי היום יום.

למעשה, בשבועיים האחרונים אני מרגיש ששברתי את השיא העולמי לרמת אנדרנלין בגוף, אני לא יודע כמה זה הגיוני אבל זאת ההרגשה.
והנה שוב, הלב מגביר קיצבו באופן מחריד והצמרמורות מרעידות את גופי למראית התמונה בראשי, מסע האלונקות הנודע והמפרך,
אני מקדימה בצד ימין, מדרבן את החבר'ה ותוך כדי נותן כל שבריר כוח אפשרי שנותר בגופי,לא מוכן להיכנע.

אתמול אף תראתי לעצמי מצב בו מרוב מאמץ אתעלף. אני מוכרח להגיד שהסיטואציה הזו כלל לא מרתיעה אותי, להפך, במובן מסוים אני מרגיש שאהיה גאה בעצמי מהעובדה הפשוטה שאדע שנתתי מאה אחוז מעצמי ולא נפלתי לצד המנטלי.

אחחח, מה אגיד, רק המחשבה על פעולה מבצעית בלב מדינת האויב, צעד אחר צעד בדרך להשלמת המבצע על הצד הטוב ביותר, מכניסה אותי לאקסטזה כזאת שאי אפשר להסביר.

תמיד אמרו שלגיבוש של הסיירת מגיעים הכי סוסים, כאלה שתמיד אמרת לעצמך 'תגיד לי מה אתה דפוק, אתה יודע בכמה זמן הם עושים 2000'.
בכל אופן ניראה לי שהגיע הזמן שאפגוש את הסוסים האלה, ניראה במציאות כמה הם שווים.

וזהו, מגיל 15, מאז שראיתי את הכתבה על היחידה בערוץ 2, אני חולם על הרגע הזה,ומחר הוא מגיע, יותר נכון היום.
ואמא, אל תדאגי לי, אני יודע שאת לא כל כך בעד הרעיון אבל את מוכרחה לדעת שישנם רגעים שלשמם נועדת, וזה אחד מהם מבחינתי.
בחישוב מהיר נותרו לי בערך עוד חמש וחצי שעות לישון, אז הגיע הזמן לומר לילה טוב ניפגש שוב לאחר שאחזור הביתה,
ועד אז חשוב לי שתדע יומני היקר, אין גבול ליכולת."