השתחררתי מצה"ל לפני 10 חודשים, וחודשיים אחרי השחרור שמתי לב שאני לא יודע מה לעשות. התחלתי לעבוד בעבודה מועדפת ואני לא מרוצה, וזה הכניס אותי לדיכאון קשה. מאז שהשתחררתי לא בא לי כבר לצאת לבלות, לא בא לי כלום. נשארתי ממש מדוכא ולא יודע מה לעשות עם עצמי.

משוחרר יקר,

ממעט הפרטים שמסרת בפנייתך לא ברור מה קרה ואיך התפתח הדיכאון שאתה מתאר. האם הוא קשור לחוסר שביעות רצון שפגע בכל תחומי חייך? לאירוע ספציפי? למרות שהמצב שאתה מתאר מאפיין לעיתים תקופות מעבר, אני ממליצה להיעזר בגורם מקצועי ולבדוק מה זה הדיכאון שאתה מדווח עליו.

תחושת בלבול וחיפוש דרך מאפיינים צמתים כמו שחרור מהשרות, ועבודה מועדפת נתפסת לעיתים כסוג נוסף של מגבלה שמרחיקה אותנו ממה שנכון עבורנו, ולא תמיד זו "בחירה" אמיתית. יחד עם זאת, דיכאון קשה כפי שאתה מגדיר מתאר ניתן לטיפול וחשוב לטפל בו דרך רופא המשפחה או בפנייה למסגרת טיפולית. שם תקבל סיוע באבחון וטיפול תוך ברור מעמיק של הקושי ופתיחת אפשרויות לדרך שנכונה עבורך בהמשך. ממקום כואב וקשה אפשר להתחיל ולצמוח ולמצוא את הדרך שתאפשר מימוש עצמי ושביעות רצון.

החבר שלי משרת בקרבי וחוזר הביתה פעם בהמון זמן. כשהוא כבר חוזר- הוא עייף ונראה שהוא לא ממש מתעניין בי, לא רוצה לצאת, לא רוצה לבוא אלי. מצד אחד- אני מבינה אותו. מצד שני- איך אפשר להחזיק ככה קשר? הוא משתחרר עוד שנה. אולי עדיף לפרק את הקשר עכשיו?

חברה יקרה,

בפנייתך הקצרה ניכרת מצוקה. את נוטה לתאר מה חברך לא עושה, אך לא ציינת איך או מה אתם כן עושים בחופשותיו הנדירות. אם את מבינה את העיפות שלו והרצון שלו להישאר בבית- האם את מצטרפת אליו? האם את יוזמת פעילויות משותפות? האם בין החופשות יש ביניכם קשר רציף וטוב?

מדברייך לא ברור במה מתבטא הקשר בינך לבין החבר, לא ברור אם הסימפטומים שאת מתארת קשורים לנסיבות חייו (השירות, העייפות, החופשות הנדירות), או כמו שאת נוטה לפרש "נראה שהוא לא ממש מתעניין בי". לדעתי, אם את מפרשת את המצב נכון- חוסר עניין בך קשור לבעיה בחברות, בעוד עייפות או העדפה להישאר בבית ולנוח בחופשה יכולה להיות קשורה לאופי, למזג ולרצון להשלים שעות שינה ואולי גם להתפנק.

אז אם זו רק פרשנות והקשר ביניכם נהדר מעבר לתשישות שלו– עשי חשבון נפש, ספרי לו גם על צרכייך שלך ונסו למצוא "אמצע" שיענה לצרכים של שניכם. אם יש אכן בעיה בחברות, בררי אותה לעומק עם חברך, ואם יש מקום לשינוי– החליטי אם לתת לקשר צ'אנס. אך אם ברור לך שאכן אין עניין ואין סיכוי שהמצב ישתפר, הבהירי את עמדתך, הישארי קשובה לצרכייך ואם אין מענה הולם– חפשי דרך אחרת לממשם.

אני משרת כבר שנה בחי"ר. מההתחלה אמא שלי לא הייתה מרוצה מהשיבוץ, אבל עכשיו היא ממש היסטרית. היא מאוד דואגת לי ומנסה לשכנע אותי שאעזוב את היחידה שלי ואעבור לתפקיד מסוכן פחות- כג'ובניק. אבא שלי ואני מנסים להרגיע אותה, ואני משתדל להיות סבלני ולהבין, אבל היא לא נרגעת. מה אפשר לעשות?

חי"רניק יקר,

לא ברור מפנייתך מדוע אמך אחרי תקופה של שנה "ממש היסטרית" עכשיו– האם זה משהו שקשור אליה? משהו שקרה לך בשרות? למידע כזה יכול להיות משמעות בחיפוש פתרון לקושי שאתה מתאר.

לדעתי , אתה ואביך פועלים נכון בניסיון להרגיע אותה למרות שדאגתה, יש בה דברים מובנים. ההנחה שאתה קובע את שיבוצך לא ממש תואמת את המציאות. הניסיון לשכנע אותך לעזוב את היחידה ולעבור להיות ג'ובניק מתבססת לדעתי על רצון, תקווה, פנטזיה ולא בהכרח על מציאות שתואמת את הדרך בה מתנהלים דברים במסגרת הצבאית. הרי גם אם תפקידך הצבאי ישתנה, תשובץ לתפקיד תומך לחימה ביחידתך, ועדיין תשרת ביחידת חי"ר= מסוכן.

נסה להפריד בין החרדות של אמך לבין הרצונות והצרכים שלך ולהפחית את מידת האחריות שלך על הקשיים של אימך. אני בטוחה שאם מצוקתה תתגבר, היא תמצא כאדם בוגר את הדרך לקבל עזרה.

אסתי פרידר-גת היא פסיכותרפיסטית, והייתה קב"נית בצה"ל למעלה מעשרים שנה. כיום היא מתמחה בטיפול במצבי משבר ועובדת במכון איזונים.