אני מרגישה שההורים שלי אוהבים את אחותי הקטנה הרבה יותר ממני. אני חיילת והיא תיכוניסטית. כשאני עוזרת בבית, מספרת להם על משימה שעשיתי בצבא וכו' הם לא ממש מתלהבים. אבל כל דבר קטן היא עושה- הם משבחים אותה מיד. אני ממש לא יודעת למה זה ככה. מה אפשר לעשות?

חיילת יקרה,

לצערי, גם אני לא יודעת לומר "למה זה ככה", אך כן יודעת לומר מניסיוני המקצועי, שיכול מאוד להיות שזה לא ממש ככה, אך את נוטה מסיבות שונות "לתרגם" את המציאות כמסכת של קיפוח שאת הקרבן שלה. החוויה שאת חווה מאפיינת יחסים בתוך המשפחה וקשורה להרבה מאוד דברים.

אני לא מכירה מכשיר למדידת עצמת "התלהבות הורים" מעזרה בבית, חוויות ממסגרות כמו צבא או בי"ס. אני מאמינה כי כשאת אומרת שאת אחותך משבחים "מיד" על דברים שעושה עולה השאלה- האם את מתייחסת אכן למצבים קונקרטיים? או כמו שאני מתרשמת, מציגה קושי בדימוי עצמי, תחושות קיפוח וקנאה הקשורה לא רק למציאות אובייקטיבית אלא בעיקר לאייך שאת תופסת את עצמך.

רק את תוכלי לבחור איך להתמודד עם המצב. אפשר לברר עם ההורים ולשתף בתחושותייך, אפשר לבקש תמיכה וחיזוקים ממי שחשוב לך שיגיב אלייך, ואפשר לקחת אחריות על התחושות שאת מתארת ולהיעזר באיש מקצוע כדי להבין את הקושי, לבנות ולחזק את הדימוי האישי בלי קשר לאחרים, ולנטרל את הצורך להשוות כל הזמן את ההתייחסות אליך מול ההתייחסות לאחרים.

בהצלחה.

הבעיה שלי היא שאני שמנה- יש לי עודף משקל רציני. אני מרגישה שזה עוצר אותי בחיים, אני פוחדת לצאת לבלות, להכיר חברים חדשים, אפילו לשלוח קורות חיים כי אני פוחדת ממה שיקרה כשיראו אותי. מה אפשר לעשות? האם הפתרון היחיד הוא דיאטה (שניסיתי הרבה פעמים אבל תמיד העליתי בחזרה...)?

בעלת עודף משקל יקרה,

רק את תוכלי להחליט מה אפשר לעשות בקשר לקשייך. עודף משקל זה דבר "נראה", ואכן, הרושם הראשוני מאדם קשור למה שאנו רואים. אך אנו רואים לא רק "צורה חיצונית" אלא גם את הדימוי העצמי של האדם, איך הוא חש עם עצמו, איך הוא מציג את עצמו, כמה הוא מטפח את עצמו (ולא משנה מה גודלו), איך הוא "מחזיק " את עצמו (זקוף, מנסה להחביא את עצמו, וכדומה).

יחד עם זאת, אם תעיפי מבט על סביבותייך , ותנסי לענות על שאלות הקשורות להצלחה בחיים, תגלי מן הסתם כי מראה חיצוני אינו המדד להצלחה בתחומי החיים השונים- עבודה, לימודים ואפילו לא בתחום החברתי. יש רזות חסרות ביטחון ונחבאות, יש שמנות יפות, מדהימות ומכירות בערך עצמן.

אני אישית מאמינה כי דיאטה "זמנית" מביאה למקומות אותם את מתארת. רק שילוב של עבודה על דימוי עצמי לצד שינוי אורחות חיים- פעילות גופנית, תזונה, טיפוח, שילוב נכון של עשייה בתחומים השונים יסייע לך להגיע להישגים אליהם את שואפת. שינוי אורח חיים הוא תהליך ממושך ועמוק שקשור לכל התחומים- נפשי, פיסי, קשור בראש ובראשונה ליחס שלך לעצמך ובהמשך ישפיע כמובן גם על הדיאלוג שלך עם העולם. במקום בו את חשה טוב עם עצמך, המראה החיצוני אינו המהות– זה חלק מהסה"כ ואיכות חייך מפסיקה להיות תלויה בזו.

בהצלחה.

אני בן 21 ואני ביישן כרוני! אני לא יודע להתחיל עם בחורות, לא יודע מה להגיד, פוחד שהן יגידו לי "לא". בגלל זה אף פעם לא יצאתי עם בחורה ואני ממש מדוכא. איך אני יכול לפתור בעיה כזו?

בן 21 יקר,

"ביישנות כרונית" יכולה להיות הרבה דברים וממעט האינפורמציה לא הייתי ממהרת לעשות אבחנות. החשש מדחייה יכול להיות סוג של "פרפקציוניזם" שגם אם מתבטא בביישנות, ההיגיון שעומד מאחוריו הוא שאתה "הכי" "הכי" וכל אפשרות אחרת (שמישהי תגיד שאתה לא..) תהיה הרסנית עד כדי איום על קיומך. יכול להיות שהחשש קשור לדברים הקשורים בזיכרונות כואבים שהתקבעו, או בדיכאון שמלווה בחרדה "משתקת". ייתכן שמדובר ב"חרדה חברתית " שהיום יכולה להיות מטופלת במקביל בשיחות ובעזרה של תרופות שמקלה מאוד ומסייעת להתגבר על הקושי.

אני ממליצה לך להיעזר באבחון מסודר, ואם ישנה מוטיבציה לשינוי, עם השקעה בתהליך של טיפול , קבוצת תמיכה, או כל דרך שתימצא מתאימה, אתה תתגבר על הקושי. כך תלמד לחיות עם החשש ולקבל את העובדה שלמרות שאין תעודות ביטוח, התנסות מכל סוג שהוא מעשירה ומאפשרת התפתחות בעוד שהימנעות "חוסכת" כישלונות, אך לא מאפשרת הצלחה עד שתעז לנסות.

בהצלחה.

אסתי פרידר-גת היא פסיכותרפיסטית, והייתה קב"נית בצה"ל למעלה מעשרים שנה. כיום היא מתמחה בטיפול במצבי משבר, ועובדת במכון איזונים.