אני מאוהב במפקדת שלי. אנחנו מכירים כבר כמה חודשים ואני לא יכול להפסיק לחשוב עליה. אני לא יודע מה היא מרגישה כלפי, ואני בכלל לא בטוח שאני יכול להציע לה לצאת איתי. מה לעשות?

חייל יקר,

לדעתי, גם אם המפקדת היא "המיועדת", כל זמן שהיא המפקדת שלך– צריכים להישמר הכללים, החוקים והמסגרת של יחסי מפקד– פקוד. הפוטנציאל לקשר מסוג אחר צריך להישמר לימים או לתקופה בה כבר לא תהייה המפקדת שלך.

יחסי פקוד- מפקדת בעייתיים מאוד מבחינה אתית, ולדעתי גם מבחינה חוקית אינם תקינים משום שאינם מאוזנים ויכולים להיות "ניצול" של זה שתלוי ברצונו הטוב של מפקדו/ מפקדתו. מעבר לכך טמונים ביחסים כאלה המון קשיים פוטנציאליים. גם אם המפקדת חושבת עליך דברים חיוביים וגם אם לא, יחסים שמעבר ליחסי מפקדת– פקוד יקרינו על היחסים עם חיילים אחרים עליהם היא מפקדת, יהפכו את הקשר ל"טעון" ומחייב ומגביל. מה יקרה כאשר חלילה יסתיים? ואם היא לא רוצה קשר זוגי האם כל "תקל" יתורגם כמשהו אישי נגדך? האם תוכל להתייחס אל בן זוגה כאל כל אחד מפקודיה ? תדרוש יותר כדי שלא "יחשדו"? תקל על החבר? מה שלא תבחר לעשות ייתפס כבעייתי.

משהו בשבירת המסגרת וניהול מערכת יחסים זוגית במקביל מסכן את המפקדת ומכשיל אותה בתפקידה כמפקדת ובמידה רבה מכשיל גם אותך. אם יתפתח קשר כזה הוא עלול להיהרס בגלל שבמקביל היא המפקדת. אז אני מתנצלת אם הרסתי את הפנטזיה, המימוש של הפנטזיה יהרוס לדעתי את הזוגיות. דחה את העניין לשלב אחר שבו לא תהיה המפקדת , אלא נערתך בלבד.

אני חייל קרבי וחוזר הביתה פעם בשלושה שבועות. בסופ"ש האחרון פגשתי בחורה חמודה, דיברנו וקבענו להיפגש בפעם הבאה שאצא. האם יש טעם? האם אפשר בכלל להיות בקשר כזה, כשבקושי נפגשים?

חייל קרבי יקר,
קשרים יכולים להתפתח בתנאי שמשקיעים בהם. אכן– התפתחות של קשר מצריכה השקעה, ופגישות יכולות להועיל להתפתחות קשר. אך למעשה, גם אם מדובר בפגישות שתלויות בחופשות של חייל קרבי יש הרבה אפשרויות להעמיק את ההכרות ולבדוק אם יש טעם בקשר שהפגישות בו נדירות יותר מתדירות. אפשר דרך שיחות טלפון, הודעות SMS, אם אתם רומנטיים במיוחד מכתבים ארוכים, ואז ההכרות רק מתעשרת בכל מפגש שינוצל הכי טוב שאפשר אם הוא נדיר יחסית.

קשר יכול להיות מוגדר בדרכים רבות, ולמעשה רק אתה והבחורה תקבעו אם תוכלו להיות בקשר. אני ממליצה לא "להצטמצם" או לצמצם את הקשר לפגישות פנים את פנים בלבד ולהעשיר את ההכרות בקשר רציף של שיחות ופגישות מסוגים נוספים כפי שהצעתי.

אני משרתת רחוק מהבית ופשוט משתגעת מגעגועים- למשפחה ולחברים שלי. כל יום ראשון אני נוסעת לבסיס עם דמעות, מדברת עם ההורים כמה פעמים ביום ובקושי מצליחה לעבור את השבוע. מה לעשות?

חיילת יקרה,

את נוטה לתאר יותר את הגעגועים מאשר כל דבר אחר, אך קשה להבין אם הקושי קשור לריחוק מהבית, לתלות בהורים, חוסר עצמאות או דברים דומים שמתאימים לימים הראשונים בסביבה חדשה, לפעם ראשונה מחוץ לסביבה המוכרת על כל המשתמע מכך. הרבה מאד חיילים מדווחים על מצוקה בתחילת השירות, כתוצאה מהריחוק מהסביבה המוכרת וידועה להם, אולם בהמשך הם מצליחים לתפקד וליהנות מתחושת העצמאות והיכולת להסתדר גם ללא התמיכה הפיזית של הוריהם.

אם מדובר בימים או השבועות הקרובים שלאחר השיבוץ שלך, הרי שייתכן ודרושים לך עוד זמן וסבלנות, עד אשר תסתגלי למקום החדש, תרגישי בטוחה יותר, תצרי קשרים חברתיים, תשתלבי בפעילות ובחיי החברה במקום, כך שתרגישי פחות בודדה יותר שייכת.

לעומת זאת, אם כבר חלפה תקופה ארוכה יותר, ואת עדין חשה מדוכדכת, וזקוקה לתמיכה היומיומית מהבית על מנת "להעביר את השבוע", או אז נכון לברר מה קורה לך כאשר את נאלצת להתמודד עם שינויים ומעברים בהם הורייך לא יכולים להיות כל הזמן סמוך אליך. במקרה זה ממליצה על פנייה לייעוץ מקצועי בצבא (קב"ן) או באזרחות (באופן פרטי ולאחר קבלת אישור לכך דרך רופא היחידה), על מנת לסייע לך בתהליך ההתבגרות ובחיזוק היכולות שלך להתמודד באופן עצמאי ובוגר יותר. במידה וההתרשמות המקצועית תצביע על מצוקה קשה כתוצאה מהתלות בקשר עם ההורים, ואז תישקל התאמת פרופיל נפשי והמלצה על שירות בתנאי קל"ב.

בהצלחה!

אסתי פרידר- גת היא פסיכותרפיסטית, והייתה קב"נית בצה"ל למעלה מעשרים שנה. כיום היא מתמחה בטיפול במצבי משבר ועובדת במכון איזונים.