בספרות מופיעה לעיתים דמות, שהסופר מציג אותה כ"אישה ללא גיל". מיהי אותה גברת ללא גיל? מכוערת? אחות של דובי גל? שאין מה להגיד עליה? שהיא חסרת חשיבות ולכן הכותב לא התעכב על אודותיה? לא ברור. לעומת זאת, אם ייכתב על "אי ללא גיל", הרי שאפשר לדמיין את רודוס ככזה.
ערב רב
בקלות תוכל למצוא את עצמך בוהה בעל כורחך בישישה גרמניה חולצת מבגד הים שלה שד, שהיה יכול להתחרות משמעותית במשק ייצור החלב של ישראל. לידה זוג בגיל העמידה שמנסה לחדש ימיו כקדם, מוטרד קמעה מצווחות משפחה יוונית עטורת ילדים. במקביל שלוש סמי- כוסיות אנגליות שנושקות לשלושים מלמעלה, מנסות להדוף ארבעה ישראלים לפני גיוס, עם משפטי פתיחה באנגלית רצוצה. זאת אולי לא האווירה הצעירה של איביזה, אבל אם תכננתם טיול לפני הצבא, או להשתמש בכספי מענק השחרור לטובת טיולון הכנה למסע הגדול למזרח, אפשר שרודוס היא יעדכם.
אותה גברת
התפיסה ביוון היא של חיה ותן לחיות. כלומר, המדינה תעשה את מיטב יכולתה שאזרח לא יפגע או יסכן אזרח אחר, אבל על עצמך חבובצ'יק, אתה לוקח את מלוא האחריות. כך אתה מוצא שאחוז המעשנים הוא גבוה מאוד, בלי שיציקו או יגבילו, ובנסיעה על אופנוע הקסדה היא בגדר המלצה בלבד. יוצא שפלוני עולה על הדו גלגלי עם סיגריה ביד, ומתחיל לתור את האי היפיפה.
רודוס מפתיעה בתחושת הדה ז'ה וו שהיא נותנת. מצד אחד המפרצים נפתחים לפניך בשבילים מתפתלים, האקרופוליס של העיר העתיקה, הבתים הלבנים שעומדים בשורות לא מסודרות על צלע הר, תורני הסירות בשקיעה, ניחוח היורו. מצד שני, הדמיון המזרח תיכוני נשמר. עצי הזית שמעטרים כל מקום, מיץ התפוזים, דוכני השווארמה, חוף הים, אופי האנשים ומזג האוויר. אי דומה, רק בלי חיילים.
אני בשוק
השווקים ברודוס נעימים מאוד למגע. הם שקטים, עוצרים בתוכם בריזה ימית נעימה והרוכלים בהם לא יושבים לך על הגרוגרת. בכל חנות שלישית יש חולצות כדורגל, על 90% מהם כתוב שם שנגמר ב- יס מקומי. היוונים חולים על כדורגל, והזכייה של הנבחרת שלהם באליפות אירופה לפני שנתיים, עשתה להם זקפה לאומית נעימה. בכל מקרה, אם אתם רוצים להעליב, תמשכו בכתפיים כשישאלו אתכם אם אתם מכירים את השוער ניקופולידיס.
כבר לא מנפצים מיתוסים
ביוון הוציאו חוק שאסור לשבור יותר צלחות. בערך כמו שבסין לא יהיה יותר אורז, באירלנד לא יזמינו אותך לפיינט בירה ובצרפת יהיו ממש נחמדים אליך ויברכו אותך בחביבות באנגלית. כמו בחוק היובש בארה"ב של שנות ה- 30, שבירת צלחות באכסטזה של שמחה הפכה לפעילות מפוקפקת שעושים במחשכים. מה שכנראה בטוח, הוא ששוק החרסינות והמטאטאים סובל מירידה עצומה. מזל שנשארנו עם הגירוס, הסופלאקי והאוזו.
ההבדל בין השניים הראשונים הוא מינימאלי. סופלאקי מורכב מפיתה מטוגנת במעמד צד אחד, בתוכה מרוח צזיקי (יוגורט+ שום+ שמיר + חתיכות קטנטנות של מלפפון), ומעליו שיפודי עוף או חזיר עם צ'יפס, סלט (יווני, כמה מפתיע) ובצל. ליהודים טובים שכמותנו קשה קצת לתפוס איך החלפת החומוס ביוגורט תעשה טוב לבשר. עובדה. כל שעה יפה לסופלאקי, ובכל זמן אפשר לאכול מספר מנות עד שמישהו יעצור אותך. גירוס הוא בדיוק אותו מאכל, בהבדל פשוט– במקום שיפודים, הבשר מגיע מגליל השווארמה המסתובב. את הגירוס/ סופלאקי כדאי להחליק במורד הגרון עם אוזו.
לילה
האוזו הוא חלק בלתי נפרד מחיי הלילה, בין אם בחרת באחד הדיסקוטקים, בפאבים או בבוזוקיה, מועדון הלילה היווני, שבטעות קוראים לו טברנה (מסעדה עם מוסיקה). יש בו אחוז אלכוהול גבוה, והוא ממהר להשפיע במטרה אחת ברורה– אכילת נבלות. כשאתה חוזר מרודוס, כדאי שתבוא עם סיפור על ערב בלתי נשכח עם כריסטיאנה. בעקבות הלחץ, רצוי שתשתה הרבה אוזו כדאי שלא תמצא את עצמך בוחל (או בוחלת) במאן דהוא. מזל שאכילת נבלות עדיין מותרת על פי כל האמנות הבין לאומיות. אם לא תמציא כבר משהו לחבר'ה בארץ. יאסו יהודה!
