מתחילים איתי לעיתים קרובות, לפעמים פעמיים-שלוש ביום. וכבר נהייתי מתורגלת ברמיזות שמשדרות "אתה חמוד, אבל לא כדאי לך לבקש את הטלפון שלי כי אתה תתאכזב".  אני מתה על שאלות כמו "לאן את הולכת" כי אז יש לי פתח לומר שאני בדיוק (איזה צרוף מקרים) בדרך לחבר שלא ראיתי כבר כמה ימים.

אבל היום היה לי קטע מטורף. 
ראיתי מישהו שלא מפסיק לנעוץ מבטים לכיוון שלי בתחנה של קו 25 מחוץ לאוניי. הוא לא ראה שהסתכלתי כי היו לי משקפיים שחורות גדולות שלא חשפו את עיני. אני לא בטוחה שהוא היה צריך לעלות על קו 25 אבל הוא עלה אחרי והתיישב לא רחוק ממני כשהוא ממשיך לנעוז בי מבטים. וראו איזה פלא - הבחור ירד גם בתחנה שלי! 
מלימודי סטטיסטיקה אי באוניברסיטה הפנמתי כמה דברים שקשורים להסתברויות. כמובן שלא עשיתי שום חישוב אבל אין מצב שזה קרה במקרה... זה היה מתוכנן! היה בי את החשק להתקרב אליו ולהעיף לו סתירה כי הוא מפחיד אותי !
לא הספקתי לתכנן אם זאת תהיה שמאלית או ימינית והוא ניגש אלי ...

"קוראים לי רונן" . הוא אמר בבטחון ושלח יד ללחיצה רשמית. הוא דווקה היה חמוד אבל קצת חוצפן. כל מה שרציתי היה להמשיך לכיוון הדירה ושיעזוב אותי בשקט. התגלגלנו עם השיחה קצת ואז זרקתי לו, ככה משום מקום: "אם אתה רוצה את מספר הטלפון שלי אז תשכח מזה". הוא שתק לרגע , התחמק מהמבוכה  והמשיך בשיחה.
מפה לשם גיליתי שהוא לומד בחוג שלי באוניברסיטה ושהוא ממש נחמד, ואפילו נראה טוב. הוא התנצל על זה שהוא עקב אחרי ולמרות שהכרזתי  שהטלפון שלי לא עובר לידי זרים- שיניתי את דעתי. הרי לא כל יום עולה מישהו על האוטובוס בשבילי ...

מתתי לו את הטלפון ונפרדנו. הוא תפס אוטובוס ואני רצתי הביתה להאכיל את פריץ, החתול המקסים שלי...