|
חצי ירח נתלה בעצלתיים מעל הבניינים הצבאיים השמורים והיוקרתיים ביותר במדינה, ועמעומי האורות הכחולים דרך החלונות הגבוהים צבעו לנגד עיניי תמונה סוריאליסטית. שורות שורות של ריבועי זכוכית מדוייקים סימנו כל אחת קומה עמוסה בלשכות של אלופים ובכירים, בכל יום מתרוצצים בהן עשרות ומאות חיילים מטיילים, ובערב יום כיפור הכל צבוע כחול אינדיגו רוגע. השקט נוגע לא נוגע. ומרחבים שלמים של בסיס צבאי הומה אדם ופעילות פתאום עומדים עירומים כל כך, צורמים כל כך, עד שכמעט וצורבים בעיניים. אני לא יודעת כמה זמן ביליתי בלבהות בגוונים השונים של השמיים עד שהורדתי את המבט אליה. שוטפת את האישונים הסדוקים והרצוצים בתנועה השמוטה של כתפיה והמקצב המונוטוני שליווה כל שאיפה ונשיפה. כפתורים ירוקים סוגרים על בחורה עצובה שממקדת מבטה בשער הנעול שעליו אנחנו מופקדות בשמירה. הכבישים הסואנים של תל אביב הפכו לדממה מקפיאת דם, והשתיקה שביני לבינה פתאום הפכה למעיקה. "אז מה?... מה את עושה בצבא?". לרגע אני לא מסוגלת להאמין שהשפתיים שלי פוצעות את האוויר בשאלה הכל כך נדושה והכל כך שחוקה. בכל פעם שאת מוצבת לשמור עם חיילת אחרת אתן סובבות סביב אותה השיחה. אותו הצחקוק המאולץ ואותה ההתעניינות היבשה, שלעתים נדירות מדליקה ניצוץ בעיניים כשעונים איזושהי תשובה מסקרנת נורא. היא מועכת את הסיגריה שהיא מסתירה בקפידה מהקצין התורן שמטייל פה ושם, ומפנה את מבטה אליי. "את יכולה לראות בעצמך מה אני עושה. אני טיפשה מספיק בשביל לתת לצבא לשים אותי בערב יום כיפור מול שער נעול כשגם ככה אין מכוניות, אין אנשים ברחוב, וגם אם יבוא מחבל הדבר האחרון שיהרוג אותו זה המומחיות שלי בנשק", היא ענתה. "מה זאת אומרת, אנחנו כאן בשביל אפקט ההרתעה", חיקיתי את קולו הקרפדי של הקצין התורן בעת עליית המשמר, וכנראה שהצלחתי, כי היא צחקה. "כנראה הדבר הכי משמעותי שאני עושה בצבא" "אני לא מאמינה לך" "עובדה" "את רוצה להגיד לי שבאותה מידה היית שמחה להיות קרטון מרתיע כמו שעושים במשטרה?" "למה לא. לפחות הייתי רזה". הזערורית השנונה התיישרה בכסאה ולא הייתה מצליחה לשכנע אפילו עיוור שיש עליה גרם אחד מיותר, אבל לא היה לי כוח להיגרר לשיחת מחמאות של בנות כששתינו יודעות בדיוק מה היא שווה. "ובכל זאת?", ניסיתי. "למה להיכנס לדכאון במשמרת הראשונה, יש לך עוד יומיים לסבול את הסיפורים שלי. תגידי, מה את עושה?" "בתפקיד?" "את כתבת?". בהבזקים ושורות כתובות ודבורות רצים לי בתוך הראש כל הכתבים שאני עובדת מולם 24 שעות ביממה, ימי שטח בודדים ושיחות מסווגות עם קצינים ופגישות ביניהם לבין גורמים בצבא. צחקתי למשמע השאלה, והנדתי בראשי לשלילה. "אני פחות או יותר מי שצריכה לתת דין וחשבון לכתבים אזרחיים על כל דבר בצבא". "כתבים אחרים?", היא נראית מבולבלת. ולרגע אני לא מצליחה למצוא מספיק מילים בשביל לבטא עד כמה התקשורת היא רחבה. "כתבים בעיתונים ובטלוויזיות ובעצם בכל מדיה שיש להם איזו שאלה על צה"ל או בקשה - פונים אלינו. אפשר להגיד שאנחנו מאחורי הקלעים, כי כשאת רואה משהו אחרי שהוא מתפרסם, הוא בעצם תוצר של עבודה שלנו", אני משתדלת לסכם ללא הצלחה את כל המשמעויות שיש לתפקיד אצלנו בחטיבה. לא יודעת איך להגדיר שעות בלתי נגמרות של הפקת כתבה, אישור גורמים, תיאומי הגעה, ימי סיור ביחידות וראיונות בדרגים בכירים בצורה מפחידה, תגובות רשמיות על מקרים מבישים שקרו או על סיפורים שהם רובם ככולם המצאה, לא יודעת איך אפשר לכלול את כל המשמעות האמיתית של העבודה במשפט לקוני כמו "אנחנו איש הקשר של התקשורת עם הצבא". "אז אתם עובדים איתם ישירות? כל ה-big shots שמופיעים בטלוויזיות ומפרסמים בעיתון?" "כל היום". אני מחייכת בתשישות ניכרת רק לנוכח המחשבה. סיגריה אסורה חדשה מתגנבת לשפתיה ונדלקת בשאיפה קצרה. היא נושפת אותה בשריקה. "זה לא הכי מעניין שיש?", היא שואלת בחצי ספק וחצי תמימות מופלאה. אני עוצמת עיניים לשבריר שניה ונזכרת בכל החיבורים הטלפוניים שאי פעם עשיתי בין כתבים לבין אנשי מפתח, את כל הלשכות המוקפדות שבהן התיישבנו לצורך ראיון חגיגי או כתבת תחקיר מעמיקה, את כל התכנים המטורפים והסודיים וההזויים והמצחיקים והמשעממים עד מוות שאי פעם שמעתי והייתי עדה להם. את השוני המוחלט בין מה שמתפרסם לבין מה שבאמת נאמר בפועל, ואת הסיפוק האינסופי שבלראות פרסום של פרוייקט שעבדת עליו כל כך הרבה זמן ושפכת עליו כל כך הרבה זיעה. "הכי מעניין שאפשר", אני נושמת בשקט עם הסתייגות זעירה, "אבל המחיר שאת משלמת הוא שאין לך רגע מנוחה בחיים ואין לך זמן להנות משום דבר מחוץ לצבא". "מה זאת אומרת?", היא מתרעמת, "כמה כבר אפשר לטחון?", ניצתה בה הסקרנות, ומשום מה הייתה לי ההרגשה שאנחנו הולכות לנהל דו-קרב על התנאים של כל אחת ביחידה. "מה השעות שלך?" "בוקר עד אמצע הלילה" "אני מ-8 עד שתיים בצהריים" "מה" "ואיפה אתם יושבים?" "מחוץ לבסיס הזה" "אז מה את עושה כאן?" "מעבירה לך את השמירה?" "ומטבחים?" "אנחנו לא אוכלים כאן אף פעם או בכלל, ככה שלפחות את זה חסכנו לעצמנו" "מתי יוצא לך לישון?" "אף פעם" "ולצאת? לנשום?" "פעם בשבוע, בהנחה שאת לא עושה תורנות אצלנו בענף מבחינת עבודה" "וכל זה בשביל שלחדשות של ערוץ 2 יהיה מה לשדר 24 שעות ביממה במלחמה?". חייכתי והרמתי ידיים על לנסות להתחיל להסביר לה בכלל את הטירוף ששרר במלחמה, את המשמרות שהוכפלו בהינד עפעף, את העומס של העבודה, דד-ליינים בלתי אפשריים והמשרד שהפך למגורים זמניים כשלא היה ניתן לסיים עם כל העבודה, בשום שעה. "לא היית אמורה לספר לי מה את עושה?", אני מוותרת על כל הקשיים שנערמו על הנפש ועדיין לא התנקו, גם לא אחרי המלחמה. היא חייכה בשקט מופתי והסתכלה על השער הנעול שהפריד בינינו לבין עיר רוגעת בשתיקתה. "אני?", קולה נמוך והיא חושבת, בחיוך קצת עצוב שנגמר בקביעה. "טיפשה מספיק בשביל לשמור כאן, אבל חכמה מספיק בשביל להיות עציץ בצבא". עוד לפני שהספקתי לחשוב על דבר, שתי בנות עמוסות חגורים ונשק הגיחו מבעד לכביש שנגמר, צועדות את דרכן עד אלינו בשביל להחליף אותנו בשער, לפחות עד השמירה הבאה. לו היו לי עלים ירוקים, התרפקתי, אולי הייתי יכולה לצאת לחופשי עוד לפני שקיעת השמש, גם אם המחיר היה אפרוריות עגומה. קמנו מהכסאות הצרים וירדנו מהשמירה בזמן שהבנתי, שבזמן הקרוב העציצים היחידים שימשיכו לחייך אליי בשקט יהיו אלו המוצבים בפתח לשכתו של כל אלוף אשר יהיה קרבן הכתבה הבאה.
|
