|
משב כנפיים של ציפור צבועה אפור הכה ברכת שלום חולפת על חלון שכבר איננו שלי, ולמן אותו הרגע התעוררה לה רוח משתובבת וצנחו הטמפרטורות פלאים. שינויים אקלימיים קיצוניים מחקו את זכרו של קיץ כבד מדי, שמש שקפחה על כתפיי, אוויר עומד לבוש מדים של חום עד שכמעט ואי אפשר כבר לנשום. עננים של שקיעה, צבועים אדום, כמעט וגרמו לי לשכוח כמה חודשים ארוכים של תשישות ושל יובש, של מלחמת קיום, של תקופת חופש זוהרת לכל תלמידי מערכת החינוך. עברו כבר שנתיים מאז שהקיץ סימל בשבילי סוג כלשהו של חופש, נעצבתי לי בחצי חיוך. תקופה של חגים מגיעה שוב מבלי לאותת בדרך, מבלי לתת לי את ההזדמנות להתרגל לאווירה האחרת שעוטפת את העיר. צובעת בשקט גגות מאובקים וקירות מאובקים, כל הרחוב צועק כבר לגשם ופתאום נדמה שהוא כבר לא רחוק כל כך. האוויר כבר לא מחניק כל כך. ואפילו הגבעולים הארוכים שבקצה השדרה כבר לא כל כך צהובים ויבשים. מחר אוקטובר חוזר לטפטף סביבי, כל כך מהר הוא הגיע, החודש המתקדר והחורפי, מביא יחד איתו כל כך הרבה דברים שקרו רק 12 חודשים אחורה מכאן, והפכו בבוא הזמן לזכרונות סדוקים. אוקטובר, אני אומרת לעצמי, רק שנה עברה וכמה תהפוכות הספיקו לעבור החיים שלי. כמה אנשים הספיקו להשתנות בעיניי, וכמה פצעים קטנים נפערו, חלקם עדיין פתוחים. באוקטובר לפני שנה אפשר היה לומר שהניצוצות החזקים בעיניים שלי, פרחו טוב יותר מכל פרחי הסתיו הלבנים. הייתי אז בתקופה הסוחפת והמשמעותית ביותר של חיי, בשעות הלילה יושבת ברגליים יחפות על גג רעפים בנדודי שינה, ובמשך שעות היום שותפה לישיבות הנהלה רחבות, מסתובבת בחלונות הגבוהים. החזקתי במשרה מעולה ונדירה כל כך לגילי, במשאבי אנוש של ההנהלה הראשית של ארגון רפואה מוכר בקנה מידה ארצי. מילדונת שרק חודש לפני כן סיימה את הלימודים, הפכתי לאישה צעירה ואסרטיבית, עטורת שמלות קיציות פורמליות ומכנסיים מחוייטים, מתעקשת ונאבקת על זכויותיהם של עד אחרון העובדים. דואגת למכסת ימי החופשה שלהם, המחלה שלהם, מטפלת בכל טפסי התביעה שהיו מגישים לעתים לביטוח לאומי. מקבלת עשרות טלפונים ביום מכל הסניפים, ועושה עשרות טלפונים אחרים בשביל לדאוג לעוד עובד שלא קיבל את מלוא השכר שלו, או אחד אחר שאיבד את היכולת לעבוד, ולא ידע מה עושים. במקום לחכות לעולם העבודה האזרחי לאחר שאסיים עם הצבא, נזרקתי לפני ששמתי לב לתוך העולם האמיתי, עמוק לתוך המים העמוקים. מביאה איתי שנה מתוקה ומהוססת של זוגיות מעודנת, אבל למן הרגע שנקלעתי לתוך העבודה החדשה ההיא, מצאתי את עצמי נקרעת בין כל כך הרבה עולמות זוהרים. מתנגשת בכתפיים רחבות באחד המסדרונות הארוכים. עיניים של שוקולד. ריסים ממיסים. "בשם כל הרוחות והשדים. לא דמיינתי לעצמי שדווקא במקום כמו זה ייתקל בי פלא יחף, עמוס טפסים". לימים למדתי לדעת שזו הייתה הפעם הראשונה שנִיר איפשר למישהו כלשהו לגעת בו. או לתת ללחיים סמוקות ממבוכה לחרוט על לבו קווים ראשונים. לימים למדתי לדעת שאילו עמד שם במקומי כל אחד אחר, הוא היה נשטף בפרץ צעקות מקפיאות דמים. "אני... לא התכוונתי. אני חושבת שאיבדתי את הדרך למחלקה שחיפשתי", וגם איבדתי את היכולת להתחמק מהעומק שהיה במבט הכהה הזה. בחצי החיוך הכבה. לתהות על קנקנו של החולצה המחוייטת שספגה את פגיעתי. אין דבר, הוא קרץ, ולפני שהוחלפה שם עוד מילה אחת בודדת, הבוסית שלי עברה לידינו ולקחה אותי איתה לכיוון הבניין השני. כסובבתי מבט עדין לאחור הוא כבר לא היה שם, וגם לא שאלתי. אבל היא אמרה, "תיזהרי". ימי החפיפה הקצרים והארוכים שלי לתפקיד עברו עליי בשלווה יחסית, עד הגעה רנדומלית לרחבת הכניסה לקומה שלנו וללשכה של המנכ"ל, בו פגשתי שוב בבחור התמוה, פנים צעירות ומבטיחות בתוך ים הזקנים. "את כבר מכירה את מנהל הכספים המבריק שלנו?", המנכ"ל החביב טפח על שכמו, ופתר חלק מהשאלות שהתרוצצו בתוך ראשי. החל מאותו היום לא יכולתי לנחש אפילו עד כמה אני עוד אכיר אותו. את הלהבה הבוערת בעיניים. את המילים שלא משתמעות לשתי פנים. את השגעונות שהיו תוקפים את משרדו חדשות לבקרים, את החדות המזעזעת של המחשבה שלו, והדיוק המוחלט בהחלטות ובמעשים. החל מאותו היום לא יכולתי לדעת עד כמה אלמד על בשרי. את המבט שמעיד על כעס, ואת האחד שמשתלח בכולם מלבדי. את הגומה המשגעת שבלחיו, שלעתים נדירות כל כך הפכה עמוקה לאור חיוך. וברוב המקרים, חרצה קלות את ההבעה הקפואה שהשתרשה שם בהיעדרי. את הנשימה שעולה ויורדת. את הדמיון המפחיד בינינו, אף שהיינו כל כך שונים. את החוכמה והנבזיות והניכור והחמימות והצעקות והלחישות שאחת מהן עדיין מהדהדת באזני. את המשיכה המטורפת שנרקמה שם בינינו עם כל יום שעבר, עם כל ריב שנגמר, עם החיבוק שתפר אותי אליו כשהלב שלו נשבר. הכרתי וידעתי את האדם היחיד שהצליח להאיר את תהומות לבי אפילו מבלי שחשבתי על כך. שהייתי יכולה להיות שלו אילולא הוא ידע, שאני שלי. אוקטובר. כמעט ויכולתי להרגיש שוב את הטעם של הדמעות שנפלו לי מאז. את הדקירות של טיפות הגשם שנפלו עלינו, בצומת הכבישים שבין חוף הים לבניין המשרדים. את נשימתי שפסקה בכל פעם שהיה לידי. תעצומות הנפש שנדרשו אז ממני בשביל שלא אאבד את עצמי לאור כל היופי והכוח שלו, עדיין לא מובנות לי, וספק אם אפגוש בהן שוב באותה הצורה. עד עמקי נשמתי. כמעט והצלחתי לנשום את החופים הלבנים הריקים של יבשת סין. את המחוזות הרחוקים והקשים שהוא נסע לכבוש במטאור שהוא, חודשים רבים אחרי שעזבתי אני. תהיתי אם גם לו יש חלון שהוא כבר לא שלו, אם הוא רואה את אותם השמיים ומרגיש את יום כיפור שוטף את השמש, מכסה את כל האיסורים שהיו אז בינינו, ואת כל חשבונות הנפש שעדיין נעשים. "מקס? את באה?", החבר שלי קורא מתוך הבית, כבר שנתיים ושבועיים שאני מזהה ללא מילים את הטונים הרוגעים שבקולו. באה, אני אומרת. וסוגרת את התריסים על הלמות לב שפועמות למרחקים ארוכים.
|
