שעות.
מתוך המרחבים הפרושים של הנגב שנמתח מחוץ לחלון, עולות לא עולות תמונות דהויות. פלאשים קצרים של זכרונות די קרובים, חתול ועכבר מתקרבים מתרחקים. קרן פלס או אולי דווקא מישהי אחרת מטפסות לגבהים אחרים חדשים, שוטפות את קירות המכונית הפנימיים בצלילים לא צלילים, אבל כל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא הנשימות הכבדות, הכעסים העצורים, השיניים שחורקות בשקט כשעוד טלפון מצלצל ושנינו משתתקים. ערב ראש השנה הגיע ואני עזבתי את המשרד, אולי הרבה אחריו, נוסעת לדרום שכל כך אהבתי לגדול בו וכמה שאני מתגעגעת אליו עכשיו. אמורה לחגוג שנה טובה וחדשה עם שארי משפחה, אבל לא מסוגלת לשכוח את כל הדברים הקטנים שקרו מאז משבר האמון ביני ובין המפקד שלי. כל מה שקרה אחרי כנס הקצונה.
בוקר חדש הפציע ופצע בתוכי כשגמעתי צעד אחרי צעד לכיוון הבניין והקומה. אולי משום העובדה שידעתי שלא משנה כמה עוד פעמים אעשה את הדרך, הקצרה, הרחוקה, לא משנה כמה פעמים אעבור שוב ושוב על פני אותה המכונית ועל פני אותה השגרה, לא משנה כמה פעמים אפתח את הדלת ואניח את התיק ואשאב לתוך יום עמוס לעייפה - זה כבר לא יהיה אותו הדבר. שום דבר לא ייראה כמו מה שהיה לפני שגיליתי, שום דבר לא ייראה כמו החודשים האחרונים בהם למדתי לסמוך עליו. לאהוב אותו. להעריך אותו. כמעט להעריץ את היושרה הפנימית, השקט המזעזע, העיקשות הניצחת והדבקות במטרה. כל דבר בו נדמה פעם כגבורה בהתגלמותה, אבל אחרי שטרח לשים את הרגל הקטנה הזו בדרך שלי למעלה, כל מה שהצלחתי להרגיש היה רק בוז וסלידה. כל מה שהצלחתי לעשות היה למלא כמה הוראות רק בשביל לצאת ידי חובה, ולא לעשות אותן עד המקסימום, להילחם על כל יוזמה ועל כל פניה.
לא נאמר שם דבר.
"יצא לך לדבר עם המערכת?", אולי שעתיים שלמות של מבטים אילמים וחצאי מילים מאולצות עברו על שנינו עד שנשען לאחור על כסאו ותלה את עיניו על הקיר, איזושהי נקודה. "על מה?", מצאתי את עצמי עונה ושואלת, מושכת בכתפיים באדישות איומה. "אולי על הסיפור הנחמד ההוא שרצינו ליזום לכתבה לחגים, או על הסיקור שיצא". יש לו עיניים שאפשר לטבוע בהן אם לא יודעים שזו רק אשליה. "יצא לך לדבר עם רמ"ד כוח אדם?", התעלמתי בהפגנה מוחלטת מהמתח שנבנה עם כל דקה, הרי הוא יודע טוב ממני שכבר דיברתי עם הכתב על אפשרות שנצרף אותו לפעילות של יחידה ואולי תצא לו מזה כתבה מדהימה. "על מה?".
אף שבסיסי העיניים שלי החלו לעקצץ מחדש, מאיימים לשבור את הסכר ולאפשר לכל הדמעות שבכיתי במשך כל אותו סוף שבוע לזלוג לנצח, לקחתי בשקט נשימה עמוקה, הישרתי מבט ולא הנדתי עפעף. הרגשתי את האש מתפשטת לי בתוך הוורידים ורוצה לפרוץ החוצה בצעקה. על מה. על ארבעה חודשים לפחות שאני מדברת איתך על התקדמות ויציאה לקצונה, ואני נופלת על אזניים ערלות. על כל הפעמים שנשארתי כל כך מאוחר רק בשביל לסגור תגובה, ולשייף את הפינות האחרונות של הכתבה, ולחבר עוד קצין, ועוד גורם, ועוד ראש ענף, רק בשביל שלמחרת בבוקר תודפס עוד ידיעה חדשותית קטנטנה. על כל השעות, הכסף, הזמן, הדם, היזע, הדמעות ששפכתי על כל מה שהיה אי פעם חשוב לך, על כל מה שידעת שנעשה ואף פעם לא ביקשת, על האמון שנתתי בטיפשות גמורה. על זה שטעית, על זה שאולי מאוחר מדי, על זה שיכול להיות שבגללך אני כבר לעולם לא אקבל את מה שרציתי באותה קלות, ואתה אפילו לא טורח לזכור לשניה. על כל הדברים שעוד הייתי אומרת לו היה לי אכפת, לו הייתי מאמינה שאני יכולה לקבל עליהם איזושהי תשובה, אבל זו הייתה מלחמה אבודה מראש לחשוב שאני יכולה להגיד משהו, ושזה לא יעבור לו דרך אוזן אחת וייצא באותה המהירות מהאוזן השניה. הסתכלתי עליו אולי שתי דקות רצופות מבלי לומר מילה, מריצה בראשי את אלפי התסריטים שיכולים היו לקרות אילו הוא שמע, ויצאתי מהמשרד. מצאתי חדר אחר עם קו טלפון נקי, והחלטתי שעד שאני לא מקבלת הזדמנות להתחיל את המבדקים, אני לא חוזרת לקומה הראשונה.
שעות. של שיחות טלפון קצרות וארוכות, דאגות שעולות ויורדות, שאלות קשות ונוקבות ואפילו שתי דמעות שהצליחו להתערבב לתוך השפופרת הקטנה, עברו עד שהצלחתי לגרום לשליש החטיבתי לזכור מי אני, ומה אני רוצה. שעות. של המתנה מייאשת ואוכלת מבפנים, של חוסר ודאות מכאיבה, של מחשבות לכאן או לכאן מה יקרה אם כבר איחרתי את המועד, ואני אצטרך להישאר שנתיים שלמות תחת פיקודו של האחד שלא נקף אפילו זרת אחת בשביל לתקן את מה שהוא עשה. שעות של לב כבד, ונשימה עצורה, עברו עד שהשליש התקשר, ואמר לי שהם הגיעו לכלל החלטה, הוא יסביר לי קצת בטלפון על התהליך ואחר כך יזמנו אותי להמשך המסע. שעות עד שהצלחתי להבין שניצחתי במערכה, ועוד יש הזדמנות שניה, עברו עד שהצלחתי גם לחזור לתוך המשרד, ולנחות בחזרה לתוך כל הטירוף - אבל עם הרגשה אחת חמימה.
שעות.
גוונים יפהפיים של שמיים, שדות מוריקים ואדמה עירומה נשזרו אלו בתוך אלו לתמונה אחת מרהיבה. חולפת על פניי במהירות מדהימה ככל שהמכונית מגביהה הילוכיה וקורעת את האספלט השחור בדרך לחופשת חג קצרצרה, של שלושה ימים. והיד עוד נטויה. מבנה בודד על כל עשרים קילומטר חייך את שלוותו אליי כשהצמדתי לחלון המכונית את אצבעותיי והתגעגעתי מקרוב למרחבים פתוחים של שום דבר מלבד רוח קיץ חמימה. סופות חול ארעיות ששוטפות את הדאגה. שקיעות ארוכות וקור שמחלחל כשיורד הלילה על ארץ הנגב, כולם שרים סביב שולחן החג שתהיה לנו שנה טובה, על אחת יפה ושונה אשר מתחילה לה היום. ואני שוב נושמת עמוק ומחייכת מאוזן לאוזן, כי אחרי מלחמות לא מלחמות ואחרי תהפוכות לא תהפוכות, איחלתי לעצמי שאת השנה שמתחילה אני אבלה במקום רחוק ממנו, רחוק מאכזבה, אולי אפילו עם ארון על הכתפיים אם יתמזל המזל, או לפחות באזרחות, אם ירצה הגורל. נושמת עמוק את תחילתו וסופו של החג, כשמכיס המכנסיים מהבהבת הודעה כתובה חדשה.
"שנה טובה בלי משברים והרבה סיפורים טובים", הוא שלח לי חרף חומות של שתיקה, חרף שעות שלוקחות לו לתקתק אות בודדת על מסך סלולרי קטן, חרף חוסר הציפייה המוחלט שלי לקבל ממנו איזושהי התייחסות שלא קשורה בעבודה גרידא.
שנה טובה.
אתה לא רואה את החיוך שלי, אני כבר החלטתי שהיא תהיה טובה הרבה יותר ממה שחשבתי, וממי שאתה.
