ועד שהדרך לא נגמרת מתחת לצמיגים והרמזור האדום מיטשטש מרוב דמעות, כאבי הראש משתרשים עמוק במקום המחשבות ואני לא יכולה אלא לשאול את עצמי - מה היה קורה אילו בכלל לא גיליתי.

באחת משעות הבוקר המוקדמות, כבכל בוקר אחר, עזבתי את המיטה ומצאתי את הכוחות מבעד לעייפות להשתחל לעוד יום של מדים, לסגור כפתור אחר כפתור וליישר את הקמטים, למחוק את השקיות שמתחת לעיניים ולצאת לעוד יום של עבודה אינטנסיבית. לא היה חסר לי הרבה, ואולי אפילו שום דבר, מלבד כמה קווים של סוללה ב-MP3 שיעביר לי את הדרך עד שאני מגיעה למשמרת שלי, וכך היה שבין מושבים ריקים באוטובוס מצאתי את עצמי נוברת בין השמות הרבים שבזכרון של הפלאפון שלי. מחפשת נפש אחת אהובה שבוודאי תהיה ערה, להרים איזה צלצול ומילה טובה, לפני שכל הטירוף נופל עליי ולא תהיה לי דקה לדבר עם אף אחד. חברים מבית הספר ומכרים ממקומות אחרים נמהלו לצד שמות של חברים מהצבא, עד שהיה זה אך טבעי ללחוץ על המקש הירוק ולטלפן לליאור. אחת החברות הכי טובות שיכולתי לבקש לי ממסגרת הצבא. עברנו ביחד את הטירונות ואת הקורס, עד שבסיומו שיבצו כל אחת מאיתנו במקום אחר, ומאז הקשר כבר לא נשאר כמו שהיה.

"מקס?".

סביר להניח שהיא הייתה מופתעת לא פחות ממני לענות לטלפון, שכן בדרך כלל אני רגילה לשמוע כמה צלילים ואז את המשיבון הסלולרי. כמעט קפצתי משמחה לשמוע שהיא זמינה, ולא עבר יותר מדי זמן עד שהתחלנו לשאול מה שלומה האחת של השניה, מה קורה, מה חדש, ואז נפלה הפצצה. "מתי רואים אותך?", שאלתי כבדרך אגב, מתחילה לחשוב מתי הייתה הפעם האחרונה שהתאפשרה לנו להתראות, ואפילו את זה לא הצלחתי לזכור. היא חשבה כמה שניות, ופתאום שאלה בחזרה, "אם כבר מדברים על להתראות, איך זה שלא ראיתי אותך אתמול בכנס קצונה?".

אילו יכולתי לנשום אחרי אותו הרגע, סביר להניח שלא הייתי בוכה. לקחו לי כמה דקות של תחקור ופאניקה גמורה בשביל לגלות ממנה שיום קודם לכן, ביום שבו לקחתי חופש, התקיים כנס קצונה לבוגרי הקורס שלנו, ועוד כמה שניות בשביל לדעת שהקצינים - המפקדים שלנו היו אמורים ליידע אותנו על כך, ולשלוח אותנו לשם. כשלבי מאיים לשבור לי את הצלעות מרוב בלבול וחרדה, נאלצתי לנתק איתה את השיחה, ירדתי מהאוטובוס בתחנה המוכרת והישנה והתקדמתי בצעדים ארוכים ומהירים לכיוון המשרד. נחושה בדעתי למצוא את המפקד שלי, ולשאול אותו על כל הסיפור המוזר מכדי להיות אמיתי. איך הוא לא סיפר לי?

בהיכנסי למשרד מצאתי את השותף שלי למדור ואת המפקד שלנו ישובים זה מול זה, כבכל יום עבודה אחר, רק שאני הייתי שונה. "אתה ידעת שהיה אתמול כנס קצונה?", שאלתי אותו לפני כל דבר אחר שהיה עשוי לחלוף בראשי, תולה את השאלה באוויר. המפקד שלי הסתכל עליי בנונשלנטיות אדירה, וענה, בניגוד לכל הציפיות וכל התרחישים שרצו לי בראש - "כן". מה? הסתכלתי בו כלא מאמינה, מגייסת את כל הכוחות שעוד נשארו בי בשביל לבלוע את הדמעות פנימה ולהמשיך בחקר האמת. "ולמה לא אמרת לי?", יריתי את השאלה המתבקשת, לא יודעת אם אני באמת רוצה לשמוע את התשובה. "לא ראיתי אותך ברשימה", הוא משך בכתפיו וחזר לשלו, כשבאותו רגע רצתי החוצה מהמשרד וחיפשתי כמשוגעת את מי ששלח את ההודעה לקצינים בדבר כנס הקצונה. כל הסיפור הזה לא נשמע לי הגיוני, מההתחלה. גם שהוא לא סיפר לי, ואני לא ברשימה? הרי כל מי שמתקבל ליחידה שלנו הוא עם קב"א מעל 54 ועם מתאם ממש גבוה לקצונה, ועוד הייתי אחת מהמצטיינות בקורס, איך זה יכול להיות שאני לא ברשימה. אחרי כמה חיפושים במדורים האחרים מצאתי את הקצינה ששלחה את ההודעה, וביקשתי ממנה לראות את הרשימה.

הייתי בתוכה, ועוד איך.

בשלב הזה כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות והכל פשוט יצא החוצה. לידה. היא לא מכירה אותי ככה, לא מכירה אותי כמעט בכלל ככה שהיא קצת נבהלה לראות אותי בוכה, ושאלה מה קרה. לא הצלחתי אפילו להוציא מילים מעומק האכזבה, מעומק הכאב שהיה לי, על זה שלא רק שהוא לא סיפר לי, ולא רק שהייתי ברשימה, הוא אפילו לא הסתכל. או שהוא שיקר. אם לא הייתי מדברת עם ליאור באותו בוקר ואם לא היה לי משעמם באוטובוס, סביר להניח שלעולם לא הייתי מגלה. "את רוצה להיות קצינה?". היא שאלה אותי ואני חשבתי לעזאזל, מה זה משנה אם אני אהיה קצינה או לא אהיה קצינה, אבל את הזכות האלמנטרית לדעת שמגיע לי להתחיל מיונים או לנסות, אני לא יכולה לקבל? הנהנתי כן עם הראש, והיא אמרה שהיא תשלח לו שוב את הרשימה, ושאני אדאג שהוא ימלא את חוות הדעת עליי. היא כבר תדאג לשלוח את זה לשלישות ולומר להם שלא יכולתי להגיע לכנס.

חזרתי למשרד עם לב רועם, כולי נסערת, לא יודעת אם פספסתי כבר את ההזדמנות להיכלל בסבב המיונים הבא, וברגע שנכנסתי בדלת ביקשתי ממנו, בכל לשון של בקשה, "תקשיב. זה חשוב לי. אני חייבת שתמלא את חוות הדעת בשביל שנוכל לשלוח את זה לשלישות כמה שיותר מהר".

אני לא יודעת כמה שעות לקח לי לגרום לו לעשות את זה. בכל פעם שביקשתי הוא רק נכנס לטבלאות ולמטלות הרגילות שלו יותר ויותר, אומר "כן כן" עם הראש אבל מתנער ממני כלאחר יד, אפילו כשהעיניים שלי אדומות מתסכול ותדהמה. המפקד שלי, שכל כך תפסתי ממנו ושכל כך הערכתי אותו ושהשקעתי בו יותר מלב ונשמה בכל דבר קטן, אפילו בימי ההולדת או בעבודה, פשוט הסתיר ממני את העובדה שיכולתי לצאת לקצונה, וגם אחרי שהעמדתי אותו על טעותו הוא ממש לא מיהר לעזור לי לחזור לדרך המלך. היה הרבה יותר נוח לו לחשוב שאני ארד מזה ושאני לא אתאמץ ולא אעשה כלום, ופשוט אשאר אצלו במדור שנתיים שלמות בלי להגיד מילה.

בשלב מסויים הוא יצא החוצה לפגישה, ואני כבר לא ידעתי את נפשי מרוב כעס. הוא עדיין לא מילא את חוות הדעת שלו, ואני לא ידעתי מה הסיכויים שלי בכלל, מתי יהיה הזימון הבא, מה התהליך. הרמתי טלפון לשלישות וביקשתי לדבר עם שליש היחידה, הקצין שמרכז את כל נושא הקצונה. "אני צריך שהמפקד שלך יכתוב בפירוש למה את לא ידעת ולמה לא הגעת לכנס, ושיכתב את המפקדת הישירה שלו ואת ראש מדור כוח האדם בחטיבה", הוא אמר לי בטון תקיף. לא הקשיב אפילו למה שקרה. לא ידעתי מאיפה להתחיל לבקש ממנו לנסח מכתב עכשיו כשהוא בקושי ממלא עליי חוות דעת מסכנה - לבי קמל בתוכי. הרגשתי פשוט נבגדת ופגועה.

אחרי דרך לא דרך והפצרות לא הפצרות, הצלחתי להוציא ממנו הודאה שהוא ידע שהיה כנס אבל הוא פשוט לא טרח לספר לי, ואחרי שביקשתי מהשליש בכל לשון של בקשה לדבר איתו, הוא אמר שינסח מכתב וישלח, אחר כך אולי ישקלו את הבקשה.

אנשים סיפרו לי על שהיו בכנס וכמעט כולם חתמו ויתור, ובכל פעם ששמעתי דבר כזה פשוט רציתי להתחיל לבכות מההתחלה. למה מישהי שכל כך רוצה צריכה להיאבק כל כך רק בגלל טעות מטופשת ואדישה של מפקד שלה, כשלכל השאר יש את ההזדמנות לבחור לפחות שהם לא רוצים, ולדעת על הקצונה.

אילו יכולתי לכמת את מספר הפעמים שנשברתי באותו יום, גם רגשית וגם פיזית, ואת כל הדמעות והתסכול והכאב וההשפלה שחשתי באותו היום, היה בהחלט אפשר להגיד שזה הספיק לפחות לפלוגה שלמה, ועדיין עד עכשיו, אני לא יודעת מה יהיה ואני לא יודעת אם תהיה לי הזדמנות בכלל להמשיך את התהליך כמו כל מי שהתחיל וכל מי שהיה.

כל מה שחשבתי על המדור שלי ועל המפקד שלי פשוט התנפץ לי מול העיניים באותו יום, ואף פעם לא יהיה אותו הדבר. ואני רק מקווה שהטעות שלו, או הכוונה שלו, לא תעלה לי בהתקדמות הלאה בחטיבה, למקום אחר שבו אולי יוכלו להעריך אותי ולתת לי את האפשרות לצמוח הלאה, כמו שרק אני יכולה.