28/2/06 – אני אשלים את השבועיים האחרונים...

 דפיקות לב אחרונות לפני הטיסה המיוחלת...

ארזתי דברים אחרונים, שמעתי הודעות אחרונות שהשאירו לי בפלאפון, הערתי את אמא ואבא, שני ויואב הגיעו ויצאנו לכיוון שדה התעופה לתחילת המסע...

ברגע שנפרדתי מכולם עברתי לביקורת הדרכונים ודמעות חנקו את גרוני בפעם הראשונה...

זהו, אני עוזבת וטסה לפגוש את אהובי, נטייל, נתרחק מהמדינה המשוגעת הזו שרק יודעת ימי צער.

ההמתנה לטיסה הראשונה (ישראל – ספרד) עברה ממש בנעימים. ערכתי סיור בדיוטיפרי (היה משעמם) ועליתי למטוס. לידי ישב בחור מניו-יורק התמנו יחד לטיסה שהתעכבה שעה וחצי (!) בשל "בעיה טכנית". בסוף נחתנו בשלום...

במדריד חשתי זרה לחלוטין. מזל שהלכתי לנציגות איבריה בשדה התעופה כי הסתבר שהחליפו רציף ברגע האחרון.

אף ישראלי לא היה בטיסה ממדריד לפרו והתישבתי בטיסה ליד בחור בשם ראול ש – ¾ מהטיסה הייתי בטוחה שהוא ערבי ופחדתי להוציא במבה מהתיק.... בסוף הסתבר לי שהוא פרואני שיצא לספרד עם אישתו וביתו לחופשה בת שבועיים בספרד. הוא סיפר לי המון על פרו והעביר לי בנעימים את השעתיים האחרונות המורטות עצבים של הטיסה.

כל הטיסה לא הצלחתי לישון, הסרטים היו מצוינים, האוכל היה גרוע – מזל שהבאתי קצת מהבית...

 נחת בפרו אחרי איזה 20 שעות בדרכים ושכחתי כל מה שאורי הדריך אותי לעשות כשאני נוחתת:

לבקש 90 יום ויזה ולהחליף קצת כסף...

 הוא עמד שם בין כל קהל הממתינים בדיוק כמו שזכרתי אותו – כל כך התגעגעתי אליו (תשמעו, שלושה חושים נתק זה לא פשוט...). הוא עזר לי עם המוצ'ילה(תיק הגב)הגדול, התמקח עם נהג המונית (כך כולם עושים...) ואחרי רבע שעה כבר היינו במלון –כן מלון. מפואר יחסית לכל האכסניות שמוצ'ילרים ישנים בהם –פשוט אורי רצה לפנק אותי קצת אחרי שלא התראינו כל כך הרבה זמן...

 מאותו הרגע לא יכולנו לעזוב אחד את השני...

 האמת שאני קצת ממהרת, בקרוב אמשיך להדביק פערים...