מזמן רציתי לכתוב בלוג. כולם אומרים שזה הדבר הכי שווה שיש, אני בכלל לא ידעתי על מה מדברים. בסוף הגעתי הנה לגמרי במקרה, והחלטתי לנסות. החיים כרגע לא משהו. אני משרת בקריה, מגיע כל בוקר בשמונה, עושה מטבחים, מדי פעם שומר כמו אידיוט עם האפוד והנשק, ובין לבין מנסה למלא את התפקיד שלי כמו שצריך. אני מש"ק כוח אדם, ממלא טפסים, מזיז אנשים מיחידה ליחידה, שום דבר רציני.

כשהייתי בתיכון היה לי ברור שאני אהיה קרבי, ואפילו כבר הגעתי לטירונות צנחנים, אבל מה לעשות שבשבוע הראשון שברתי רגל- אבל מה בדיוק קרה ואיך הגעתי משם לקריה, אני אספר לכם מאוחר יותר. אם תגיבו, אני מבטיח להתייחס לתגובות שלכם, ובכלל יהיה לי כיף לדעת שאתם קוראים.

נתראה בפוסט הבא.

היום שלי התחיל די טוב- היה לי תור בתשע לבדיקת שיניים, אז יכולתי להגיע לבסיס מאוחר יותר. נכון שהעברתי את הבוקר באוטובוס, אבל זה עדיף על פני המשרד. אבל אז, ממש בכניסה לבסיס, מי חיכתה לי עם הפתעה לא נעימה? כמובן, שוטרת צבאית. זו לא פעם ראשונה שאני רואה אותה, היא עומדת שם כבר כמה ימים רצוף, אבל עד עכשיו הצלחתי להתחמק ממנה.

עכשיו, שלא תבינו לא נכון- אני די תקני בדרך כלל. רק שהבוקר הנעליים שלי לא נראו משהו, אולי הייתי צריך לצחצח אותן אתמול, אבל ממש לא היה לי כוח. בגלל שהגעתי היום מאוחר, הייתי בטוח שהזונה הרעה הזאת לא תהיה שם, אבל אלוהים לא היה בעדי, והיא עצרה אותי. היא לא הסכימה לוותר לי, למרות שאמרתי לה שאני מצחצח נעליים, ופעם אחת פספסתי.

בקיצור, מכאן לשם השכנועים לא עזרו, ויצאתי ממנה עם תלונה. עכשיו אני אאלץ לעשות עבודות רס"ר כמה ימים.

נפלתי חזק.

אני יומיים בעבודות רס"ר, ויש לי עוד יום אחד. משה, הרס"ר, הוא יצור לא מהעולם הזה- אומנם אין לו שפם כמו לרס"ר ממוצע, אבל יש לו את כל התכונות הרס"ריות המצויות- חוץ מזה שהוא מכוער אש, הוא טיפש ובאופן כללי חרא בנאדם. אני מנסה להסביר לו שאם אני עובד בשמש מהבוקר, ועכשיו כבר צהריים, אני חייב איזה הפסקה קצרה, לשתות משהו, לאכול. אבל הוא- קודם תגמור לנקות, אחר כך נדבר.  

 אז אני ממשיך לנקות, בינתיים אני רואה את כל החברים שלי מהמדור עוברים בדרך לחדר אוכל, ואני מת ללכת לאכול איתם- אבל משה אמר שאני צריך לגמור לנקות. אני לא שוכח שכל זה קרה בגלל השוטרת הצבאית שנתנה לי את הדוח. מתברר שקוראים לה דנה, אכן שם של שרמוטה...

אני אחכה לה בסיבוב בפעם הבאה שאראה אותה... או יותר נכון – היא תחכה לי בסיבוב....

מנייאקים....