|
|
מקסיקו סי.טי |
עודכן ב- 06/10/2006
|
|
|
|
|
כי כשהלילות בצה"ל הם לא כמו בטיחואנה,
אתה די מקווה שיום אחד הם יהיו כאלה. עד אז, הרי לכם שיקופי צילומי הריאות והלב בשעת הרהורים. |
|
|
|
|
חצי ירח נתלה בעצלתיים מעל הבניינים הצבאיים השמורים והיוקרתיים ביותר במדינה, ועמעומי האורות הכחולים דרך החלונות הגבוהים צבעו לנגד עיניי תמונה סוריאליסטית. שורות שורות של ריבועי זכוכית מדוייקים סימנו כל אחת קומה עמוסה בלשכות של אלופים ובכירים, בכל יום מתרוצצים בהן עשרות ומאות חיילים מטיילים, ובערב יום כיפור הכל צבוע כחול אינדיגו רוגע. השקט נוגע לא נוגע. ומרחבים שלמים של בסיס צבאי הומה אדם ופעילות פתאום עומדים עירומים כל כך, צורמים כל כך, עד שכמעט וצורבים בעיניים. אני לא יודעת כמה זמן ביליתי בלבהות בגוונים השונים של השמיים עד שהורדתי את המבט אליה. שוטפת את האישונים הסדוקים והרצוצים בתנועה השמוטה של כתפיה והמקצב המונוטוני שליווה כל שאיפה ונשיפה. כפתורים ירוקים סוגרים על בחורה עצובה שממקדת מבטה בשער הנעול שעליו אנחנו מופקדות בשמירה. הכבישים הסואנים של תל אביב הפכו לדממה מקפיאת דם, והשתיקה שביני לבינה פתאום הפכה למעיקה. "אז מה?... מה את עושה בצבא?". לרגע אני לא מסוגלת להאמין שהשפתיים שלי פוצעות את האוויר בשאלה הכל כך נדושה והכל כך שחוקה. בכל פעם שאת מוצבת לשמור עם חיילת אחרת אתן סובבות סביב אותה השיחה. אותו הצחקוק המאולץ ואותה ההתעניינות היבשה, שלעתים נדירות מדליקה ניצוץ בעיניים כשעונים איזושהי תשובה מסקרנת נורא. היא מועכת את הסיגריה שהיא מסתירה בקפידה מהקצין התורן שמטייל פה ושם, ומפנה את מבטה אליי. "את יכולה לראות בעצמך מה אני עושה. אני טיפשה מספיק בשביל לתת לצבא לשים אותי בערב יום כיפור מול שער נעול כשגם ככה אין מכוניות, אין אנשים ברחוב, וגם אם יבוא מחבל הדבר האחרון שיהרוג אותו זה המומחיות שלי בנשק", היא ענתה. "מה זאת אומרת, אנחנו כאן בשביל אפקט ההרתעה", חיקיתי את קולו הקרפדי של הקצין התורן בעת עליית המשמר, וכנראה שהצלחתי, כי היא צחקה. "כנראה הדבר הכי משמעותי שאני עושה בצבא" "אני לא מאמינה לך" "עובדה" "את רוצה להגיד לי שבאותה מידה היית שמחה להיות קרטון מרתיע כמו שעושים במשטרה?" "למה לא. לפחות הייתי רזה". הזערורית השנונה התיישרה בכסאה ולא הייתה מצליחה לשכנע אפילו עיוור שיש עליה גרם אחד מיותר, אבל לא היה לי כוח להיגרר לשיחת מחמאות של בנות כששתינו יודעות בדיוק מה היא שווה. "ובכל זאת?", ניסיתי. "למה להיכנס לדכאון במשמרת הראשונה, יש לך עוד יומיים לסבול את הסיפורים שלי. תגידי, מה את עושה?" "בתפקיד?" "את כתבת?". בהבזקים ושורות כתובות ודבורות רצים לי בתוך הראש כל הכתבים שאני עובדת מולם 24 שעות ביממה, ימי שטח בודדים ושיחות מסווגות עם קצינים ופגישות ביניהם לבין גורמים בצבא. צחקתי למשמע השאלה, והנדתי בראשי לשלילה. "אני פחות או יותר מי שצריכה לתת דין וחשבון לכתבים אזרחיים על כל דבר בצבא". "כתבים אחרים?", היא נראית מבולבלת. ולרגע אני לא מצליחה למצוא מספיק מילים בשביל לבטא עד כמה התקשורת היא רחבה. "כתבים בעיתונים ובטלוויזיות ובעצם בכל מדיה שיש להם איזו שאלה על צה"ל או בקשה - פונים אלינו. אפשר להגיד שאנחנו מאחורי הקלעים, כי כשאת רואה משהו אחרי שהוא מתפרסם, הוא בעצם תוצר של עבודה שלנו", אני משתדלת לסכם ללא הצלחה את כל המשמעויות שיש לתפקיד אצלנו בחטיבה. לא יודעת איך להגדיר שעות בלתי נגמרות של הפקת כתבה, אישור גורמים, תיאומי הגעה, ימי סיור ביחידות וראיונות בדרגים בכירים בצורה מפחידה, תגובות רשמיות על מקרים מבישים שקרו או על סיפורים שהם רובם ככולם המצאה, לא יודעת איך אפשר לכלול את כל המשמעות האמיתית של העבודה במשפט לקוני כמו "אנחנו איש הקשר של התקשורת עם הצבא". "אז אתם עובדים איתם ישירות? כל ה-big shots שמופיעים בטלוויזיות ומפרסמים בעיתון?" "כל היום". אני מחייכת בתשישות ניכרת רק לנוכח המחשבה. סיגריה אסורה חדשה מתגנבת לשפתיה ונדלקת בשאיפה קצרה. היא נושפת אותה בשריקה. "זה לא הכי מעניין שיש?", היא שואלת בחצי ספק וחצי תמימות מופלאה. אני עוצמת עיניים לשבריר שניה ונזכרת בכל החיבורים הטלפוניים שאי פעם עשיתי בין כתבים לבין אנשי מפתח, את כל הלשכות המוקפדות שבהן התיישבנו לצורך ראיון חגיגי או כתבת תחקיר מעמיקה, את כל התכנים המטורפים והסודיים וההזויים והמצחיקים והמשעממים עד מוות שאי פעם שמעתי והייתי עדה להם. את השוני המוחלט בין מה שמתפרסם לבין מה שבאמת נאמר בפועל, ואת הסיפוק האינסופי שבלראות פרסום של פרוייקט שעבדת עליו כל כך הרבה זמן ושפכת עליו כל כך הרבה זיעה. "הכי מעניין שאפשר", אני נושמת בשקט עם הסתייגות זעירה, "אבל המחיר שאת משלמת הוא שאין לך רגע מנוחה בחיים ואין לך זמן להנות משום דבר מחוץ לצבא". "מה זאת אומרת?", היא מתרעמת, "כמה כבר אפשר לטחון?", ניצתה בה הסקרנות, ומשום מה הייתה לי ההרגשה שאנחנו הולכות לנהל דו-קרב על התנאים של כל אחת ביחידה. "מה השעות שלך?" "בוקר עד אמצע הלילה" "אני מ-8 עד שתיים בצהריים" "מה" "ואיפה אתם יושבים?" "מחוץ לבסיס הזה" "אז מה את עושה כאן?" "מעבירה לך את השמירה?" "ומטבחים?" "אנחנו לא אוכלים כאן אף פעם או בכלל, ככה שלפחות את זה חסכנו לעצמנו" "מתי יוצא לך לישון?" "אף פעם" "ולצאת? לנשום?" "פעם בשבוע, בהנחה שאת לא עושה תורנות אצלנו בענף מבחינת עבודה" "וכל זה בשביל שלחדשות של ערוץ 2 יהיה מה לשדר 24 שעות ביממה במלחמה?". חייכתי והרמתי ידיים על לנסות להתחיל להסביר לה בכלל את הטירוף ששרר במלחמה, את המשמרות שהוכפלו בהינד עפעף, את העומס של העבודה, דד-ליינים בלתי אפשריים והמשרד שהפך למגורים זמניים כשלא היה ניתן לסיים עם כל העבודה, בשום שעה. "לא היית אמורה לספר לי מה את עושה?", אני מוותרת על כל הקשיים שנערמו על הנפש ועדיין לא התנקו, גם לא אחרי המלחמה. היא חייכה בשקט מופתי והסתכלה על השער הנעול שהפריד בינינו לבין עיר רוגעת בשתיקתה. "אני?", קולה נמוך והיא חושבת, בחיוך קצת עצוב שנגמר בקביעה. "טיפשה מספיק בשביל לשמור כאן, אבל חכמה מספיק בשביל להיות עציץ בצבא". עוד לפני שהספקתי לחשוב על דבר, שתי בנות עמוסות חגורים ונשק הגיחו מבעד לכביש שנגמר, צועדות את דרכן עד אלינו בשביל להחליף אותנו בשער, לפחות עד השמירה הבאה. לו היו לי עלים ירוקים, התרפקתי, אולי הייתי יכולה לצאת לחופשי עוד לפני שקיעת השמש, גם אם המחיר היה אפרוריות עגומה. קמנו מהכסאות הצרים וירדנו מהשמירה בזמן שהבנתי, שבזמן הקרוב העציצים היחידים שימשיכו לחייך אליי בשקט יהיו אלו המוצבים בפתח לשכתו של כל אלוף אשר יהיה קרבן הכתבה הבאה.
|
|
[לקריאת התגובות]
[הוספת תגובה]
סה"כ תגובות: 1
|
|
|
חשבונות נפשcrack
|
9/30/2006
|
|
משב כנפיים של ציפור צבועה אפור הכה ברכת שלום חולפת על חלון שכבר איננו שלי, ולמן אותו הרגע התעוררה לה רוח משתובבת וצנחו הטמפרטורות פלאים. שינויים אקלימיים קיצוניים מחקו את זכרו של קיץ כבד מדי, שמש שקפחה על כתפיי, אוויר עומד לבוש מדים של חום עד שכמעט ואי אפשר כבר לנשום. עננים של שקיעה, צבועים אדום, כמעט וגרמו לי לשכוח כמה חודשים ארוכים של תשישות ושל יובש, של מלחמת קיום, של תקופת חופש זוהרת לכל תלמידי מערכת החינוך. עברו כבר שנתיים מאז שהקיץ סימל בשבילי סוג כלשהו של חופש, נעצבתי לי בחצי חיוך. תקופה של חגים מגיעה שוב מבלי לאותת בדרך, מבלי לתת לי את ההזדמנות להתרגל לאווירה האחרת שעוטפת את העיר. צובעת בשקט גגות מאובקים וקירות מאובקים, כל הרחוב צועק כבר לגשם ופתאום נדמה שהוא כבר לא רחוק כל כך. האוויר כבר לא מחניק כל כך. ואפילו הגבעולים הארוכים שבקצה השדרה כבר לא כל כך צהובים ויבשים. מחר אוקטובר חוזר לטפטף סביבי, כל כך מהר הוא הגיע, החודש המתקדר והחורפי, מביא יחד איתו כל כך הרבה דברים שקרו רק 12 חודשים אחורה מכאן, והפכו בבוא הזמן לזכרונות סדוקים. אוקטובר, אני אומרת לעצמי, רק שנה עברה וכמה תהפוכות הספיקו לעבור החיים שלי. כמה אנשים הספיקו להשתנות בעיניי, וכמה פצעים קטנים נפערו, חלקם עדיין פתוחים. באוקטובר לפני שנה אפשר היה לומר שהניצוצות החזקים בעיניים שלי, פרחו טוב יותר מכל פרחי הסתיו הלבנים. הייתי אז בתקופה הסוחפת והמשמעותית ביותר של חיי, בשעות הלילה יושבת ברגליים יחפות על גג רעפים בנדודי שינה, ובמשך שעות היום שותפה לישיבות הנהלה רחבות, מסתובבת בחלונות הגבוהים. החזקתי במשרה מעולה ונדירה כל כך לגילי, במשאבי אנוש של ההנהלה הראשית של ארגון רפואה מוכר בקנה מידה ארצי. מילדונת שרק חודש לפני כן סיימה את הלימודים, הפכתי לאישה צעירה ואסרטיבית, עטורת שמלות קיציות פורמליות ומכנסיים מחוייטים, מתעקשת ונאבקת על זכויותיהם של עד אחרון העובדים. דואגת למכסת ימי החופשה שלהם, המחלה שלהם, מטפלת בכל טפסי התביעה שהיו מגישים לעתים לביטוח לאומי. מקבלת עשרות טלפונים ביום מכל הסניפים, ועושה עשרות טלפונים אחרים בשביל לדאוג לעוד עובד שלא קיבל את מלוא השכר שלו, או אחד אחר שאיבד את היכולת לעבוד, ולא ידע מה עושים. במקום לחכות לעולם העבודה האזרחי לאחר שאסיים עם הצבא, נזרקתי לפני ששמתי לב לתוך העולם האמיתי, עמוק לתוך המים העמוקים. מביאה איתי שנה מתוקה ומהוססת של זוגיות מעודנת, אבל למן הרגע שנקלעתי לתוך העבודה החדשה ההיא, מצאתי את עצמי נקרעת בין כל כך הרבה עולמות זוהרים. מתנגשת בכתפיים רחבות באחד המסדרונות הארוכים. עיניים של שוקולד. ריסים ממיסים. "בשם כל הרוחות והשדים. לא דמיינתי לעצמי שדווקא במקום כמו זה ייתקל בי פלא יחף, עמוס טפסים". לימים למדתי לדעת שזו הייתה הפעם הראשונה שנִיר איפשר למישהו כלשהו לגעת בו. או לתת ללחיים סמוקות ממבוכה לחרוט על לבו קווים ראשונים. לימים למדתי לדעת שאילו עמד שם במקומי כל אחד אחר, הוא היה נשטף בפרץ צעקות מקפיאות דמים. "אני... לא התכוונתי. אני חושבת שאיבדתי את הדרך למחלקה שחיפשתי", וגם איבדתי את היכולת להתחמק מהעומק שהיה במבט הכהה הזה. בחצי החיוך הכבה. לתהות על קנקנו של החולצה המחוייטת שספגה את פגיעתי. אין דבר, הוא קרץ, ולפני שהוחלפה שם עוד מילה אחת בודדת, הבוסית שלי עברה לידינו ולקחה אותי איתה לכיוון הבניין השני. כסובבתי מבט עדין לאחור הוא כבר לא היה שם, וגם לא שאלתי. אבל היא אמרה, "תיזהרי". ימי החפיפה הקצרים והארוכים שלי לתפקיד עברו עליי בשלווה יחסית, עד הגעה רנדומלית לרחבת הכניסה לקומה שלנו וללשכה של המנכ"ל, בו פגשתי שוב בבחור התמוה, פנים צעירות ומבטיחות בתוך ים הזקנים. "את כבר מכירה את מנהל הכספים המבריק שלנו?", המנכ"ל החביב טפח על שכמו, ופתר חלק מהשאלות שהתרוצצו בתוך ראשי. החל מאותו היום לא יכולתי לנחש אפילו עד כמה אני עוד אכיר אותו. את הלהבה הבוערת בעיניים. את המילים שלא משתמעות לשתי פנים. את השגעונות שהיו תוקפים את משרדו חדשות לבקרים, את החדות המזעזעת של המחשבה שלו, והדיוק המוחלט בהחלטות ובמעשים. החל מאותו היום לא יכולתי לדעת עד כמה אלמד על בשרי. את המבט שמעיד על כעס, ואת האחד שמשתלח בכולם מלבדי. את הגומה המשגעת שבלחיו, שלעתים נדירות כל כך הפכה עמוקה לאור חיוך. וברוב המקרים, חרצה קלות את ההבעה הקפואה שהשתרשה שם בהיעדרי. את הנשימה שעולה ויורדת. את הדמיון המפחיד בינינו, אף שהיינו כל כך שונים. את החוכמה והנבזיות והניכור והחמימות והצעקות והלחישות שאחת מהן עדיין מהדהדת באזני. את המשיכה המטורפת שנרקמה שם בינינו עם כל יום שעבר, עם כל ריב שנגמר, עם החיבוק שתפר אותי אליו כשהלב שלו נשבר. הכרתי וידעתי את האדם היחיד שהצליח להאיר את תהומות לבי אפילו מבלי שחשבתי על כך. שהייתי יכולה להיות שלו אילולא הוא ידע, שאני שלי. אוקטובר. כמעט ויכולתי להרגיש שוב את הטעם של הדמעות שנפלו לי מאז. את הדקירות של טיפות הגשם שנפלו עלינו, בצומת הכבישים שבין חוף הים לבניין המשרדים. את נשימתי שפסקה בכל פעם שהיה לידי. תעצומות הנפש שנדרשו אז ממני בשביל שלא אאבד את עצמי לאור כל היופי והכוח שלו, עדיין לא מובנות לי, וספק אם אפגוש בהן שוב באותה הצורה. עד עמקי נשמתי. כמעט והצלחתי לנשום את החופים הלבנים הריקים של יבשת סין. את המחוזות הרחוקים והקשים שהוא נסע לכבוש במטאור שהוא, חודשים רבים אחרי שעזבתי אני. תהיתי אם גם לו יש חלון שהוא כבר לא שלו, אם הוא רואה את אותם השמיים ומרגיש את יום כיפור שוטף את השמש, מכסה את כל האיסורים שהיו אז בינינו, ואת כל חשבונות הנפש שעדיין נעשים. "מקס? את באה?", החבר שלי קורא מתוך הבית, כבר שנתיים ושבועיים שאני מזהה ללא מילים את הטונים הרוגעים שבקולו. באה, אני אומרת. וסוגרת את התריסים על הלמות לב שפועמות למרחקים ארוכים.
|
|
[לקריאת התגובות]
[הוספת תגובה]
סה"כ תגובות: 3
|
|
|
Everybody's Gotta Learn Sometimescrack
|
9/24/2006
|
|
שעות. מתוך המרחבים הפרושים של הנגב שנמתח מחוץ לחלון, עולות לא עולות תמונות דהויות. פלאשים קצרים של זכרונות די קרובים, חתול ועכבר מתקרבים מתרחקים. קרן פלס או אולי דווקא מישהי אחרת מטפסות לגבהים אחרים חדשים, שוטפות את קירות המכונית הפנימיים בצלילים לא צלילים, אבל כל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא הנשימות הכבדות, הכעסים העצורים, השיניים שחורקות בשקט כשעוד טלפון מצלצל ושנינו משתתקים. ערב ראש השנה הגיע ואני עזבתי את המשרד, אולי הרבה אחריו, נוסעת לדרום שכל כך אהבתי לגדול בו וכמה שאני מתגעגעת אליו עכשיו. אמורה לחגוג שנה טובה וחדשה עם שארי משפחה, אבל לא מסוגלת לשכוח את כל הדברים הקטנים שקרו מאז משבר האמון ביני ובין המפקד שלי. כל מה שקרה אחרי כנס הקצונה. בוקר חדש הפציע ופצע בתוכי כשגמעתי צעד אחרי צעד לכיוון הבניין והקומה. אולי משום העובדה שידעתי שלא משנה כמה עוד פעמים אעשה את הדרך, הקצרה, הרחוקה, לא משנה כמה פעמים אעבור שוב ושוב על פני אותה המכונית ועל פני אותה השגרה, לא משנה כמה פעמים אפתח את הדלת ואניח את התיק ואשאב לתוך יום עמוס לעייפה - זה כבר לא יהיה אותו הדבר. שום דבר לא ייראה כמו מה שהיה לפני שגיליתי, שום דבר לא ייראה כמו החודשים האחרונים בהם למדתי לסמוך עליו. לאהוב אותו. להעריך אותו. כמעט להעריץ את היושרה הפנימית, השקט המזעזע, העיקשות הניצחת והדבקות במטרה. כל דבר בו נדמה פעם כגבורה בהתגלמותה, אבל אחרי שטרח לשים את הרגל הקטנה הזו בדרך שלי למעלה, כל מה שהצלחתי להרגיש היה רק בוז וסלידה. כל מה שהצלחתי לעשות היה למלא כמה הוראות רק בשביל לצאת ידי חובה, ולא לעשות אותן עד המקסימום, להילחם על כל יוזמה ועל כל פניה. לא נאמר שם דבר. "יצא לך לדבר עם המערכת?", אולי שעתיים שלמות של מבטים אילמים וחצאי מילים מאולצות עברו על שנינו עד שנשען לאחור על כסאו ותלה את עיניו על הקיר, איזושהי נקודה. "על מה?", מצאתי את עצמי עונה ושואלת, מושכת בכתפיים באדישות איומה. "אולי על הסיפור הנחמד ההוא שרצינו ליזום לכתבה לחגים, או על הסיקור שיצא". יש לו עיניים שאפשר לטבוע בהן אם לא יודעים שזו רק אשליה. "יצא לך לדבר עם רמ"ד כוח אדם?", התעלמתי בהפגנה מוחלטת מהמתח שנבנה עם כל דקה, הרי הוא יודע טוב ממני שכבר דיברתי עם הכתב על אפשרות שנצרף אותו לפעילות של יחידה ואולי תצא לו מזה כתבה מדהימה. "על מה?". אף שבסיסי העיניים שלי החלו לעקצץ מחדש, מאיימים לשבור את הסכר ולאפשר לכל הדמעות שבכיתי במשך כל אותו סוף שבוע לזלוג לנצח, לקחתי בשקט נשימה עמוקה, הישרתי מבט ולא הנדתי עפעף. הרגשתי את האש מתפשטת לי בתוך הוורידים ורוצה לפרוץ החוצה בצעקה. על מה. על ארבעה חודשים לפחות שאני מדברת איתך על התקדמות ויציאה לקצונה, ואני נופלת על אזניים ערלות. על כל הפעמים שנשארתי כל כך מאוחר רק בשביל לסגור תגובה, ולשייף את הפינות האחרונות של הכתבה, ולחבר עוד קצין, ועוד גורם, ועוד ראש ענף, רק בשביל שלמחרת בבוקר תודפס עוד ידיעה חדשותית קטנטנה. על כל השעות, הכסף, הזמן, הדם, היזע, הדמעות ששפכתי על כל מה שהיה אי פעם חשוב לך, על כל מה שידעת שנעשה ואף פעם לא ביקשת, על האמון שנתתי בטיפשות גמורה. על זה שטעית, על זה שאולי מאוחר מדי, על זה שיכול להיות שבגללך אני כבר לעולם לא אקבל את מה שרציתי באותה קלות, ואתה אפילו לא טורח לזכור לשניה. על כל הדברים שעוד הייתי אומרת לו היה לי אכפת, לו הייתי מאמינה שאני יכולה לקבל עליהם איזושהי תשובה, אבל זו הייתה מלחמה אבודה מראש לחשוב שאני יכולה להגיד משהו, ושזה לא יעבור לו דרך אוזן אחת וייצא באותה המהירות מהאוזן השניה. הסתכלתי עליו אולי שתי דקות רצופות מבלי לומר מילה, מריצה בראשי את אלפי התסריטים שיכולים היו לקרות אילו הוא שמע, ויצאתי מהמשרד. מצאתי חדר אחר עם קו טלפון נקי, והחלטתי שעד שאני לא מקבלת הזדמנות להתחיל את המבדקים, אני לא חוזרת לקומה הראשונה. שעות. של שיחות טלפון קצרות וארוכות, דאגות שעולות ויורדות, שאלות קשות ונוקבות ואפילו שתי דמעות שהצליחו להתערבב לתוך השפופרת הקטנה, עברו עד שהצלחתי לגרום לשליש החטיבתי לזכור מי אני, ומה אני רוצה. שעות. של המתנה מייאשת ואוכלת מבפנים, של חוסר ודאות מכאיבה, של מחשבות לכאן או לכאן מה יקרה אם כבר איחרתי את המועד, ואני אצטרך להישאר שנתיים שלמות תחת פיקודו של האחד שלא נקף אפילו זרת אחת בשביל לתקן את מה שהוא עשה. שעות של לב כבד, ונשימה עצורה, עברו עד שהשליש התקשר, ואמר לי שהם הגיעו לכלל החלטה, הוא יסביר לי קצת בטלפון על התהליך ואחר כך יזמנו אותי להמשך המסע. שעות עד שהצלחתי להבין שניצחתי במערכה, ועוד יש הזדמנות שניה, עברו עד שהצלחתי גם לחזור לתוך המשרד, ולנחות בחזרה לתוך כל הטירוף - אבל עם הרגשה אחת חמימה. שעות. גוונים יפהפיים של שמיים, שדות מוריקים ואדמה עירומה נשזרו אלו בתוך אלו לתמונה אחת מרהיבה. חולפת על פניי במהירות מדהימה ככל שהמכונית מגביהה הילוכיה וקורעת את האספלט השחור בדרך לחופשת חג קצרצרה, של שלושה ימים. והיד עוד נטויה. מבנה בודד על כל עשרים קילומטר חייך את שלוותו אליי כשהצמדתי לחלון המכונית את אצבעותיי והתגעגעתי מקרוב למרחבים פתוחים של שום דבר מלבד רוח קיץ חמימה. סופות חול ארעיות ששוטפות את הדאגה. שקיעות ארוכות וקור שמחלחל כשיורד הלילה על ארץ הנגב, כולם שרים סביב שולחן החג שתהיה לנו שנה טובה, על אחת יפה ושונה אשר מתחילה לה היום. ואני שוב נושמת עמוק ומחייכת מאוזן לאוזן, כי אחרי מלחמות לא מלחמות ואחרי תהפוכות לא תהפוכות, איחלתי לעצמי שאת השנה שמתחילה אני אבלה במקום רחוק ממנו, רחוק מאכזבה, אולי אפילו עם ארון על הכתפיים אם יתמזל המזל, או לפחות באזרחות, אם ירצה הגורל. נושמת עמוק את תחילתו וסופו של החג, כשמכיס המכנסיים מהבהבת הודעה כתובה חדשה. "שנה טובה בלי משברים והרבה סיפורים טובים", הוא שלח לי חרף חומות של שתיקה, חרף שעות שלוקחות לו לתקתק אות בודדת על מסך סלולרי קטן, חרף חוסר הציפייה המוחלט שלי לקבל ממנו איזושהי התייחסות שלא קשורה בעבודה גרידא. שנה טובה. אתה לא רואה את החיוך שלי, אני כבר החלטתי שהיא תהיה טובה הרבה יותר ממה שחשבתי, וממי שאתה.
|
|
[לקריאת התגובות]
[הוספת תגובה]
סה"כ תגובות: 4
|
|
|
סיכות נעוצות על הלבcrack
|
9/15/2006
|
|
ועד שהדרך לא נגמרת מתחת לצמיגים והרמזור האדום מיטשטש מרוב דמעות, כאבי הראש משתרשים עמוק במקום המחשבות ואני לא יכולה אלא לשאול את עצמי - מה היה קורה אילו בכלל לא גיליתי. באחת משעות הבוקר המוקדמות, כבכל בוקר אחר, עזבתי את המיטה ומצאתי את הכוחות מבעד לעייפות להשתחל לעוד יום של מדים, לסגור כפתור אחר כפתור וליישר את הקמטים, למחוק את השקיות שמתחת לעיניים ולצאת לעוד יום של עבודה אינטנסיבית. לא היה חסר לי הרבה, ואולי אפילו שום דבר, מלבד כמה קווים של סוללה ב-MP3 שיעביר לי את הדרך עד שאני מגיעה למשמרת שלי, וכך היה שבין מושבים ריקים באוטובוס מצאתי את עצמי נוברת בין השמות הרבים שבזכרון של הפלאפון שלי. מחפשת נפש אחת אהובה שבוודאי תהיה ערה, להרים איזה צלצול ומילה טובה, לפני שכל הטירוף נופל עליי ולא תהיה לי דקה לדבר עם אף אחד. חברים מבית הספר ומכרים ממקומות אחרים נמהלו לצד שמות של חברים מהצבא, עד שהיה זה אך טבעי ללחוץ על המקש הירוק ולטלפן לליאור. אחת החברות הכי טובות שיכולתי לבקש לי ממסגרת הצבא. עברנו ביחד את הטירונות ואת הקורס, עד שבסיומו שיבצו כל אחת מאיתנו במקום אחר, ומאז הקשר כבר לא נשאר כמו שהיה. "מקס?". סביר להניח שהיא הייתה מופתעת לא פחות ממני לענות לטלפון, שכן בדרך כלל אני רגילה לשמוע כמה צלילים ואז את המשיבון הסלולרי. כמעט קפצתי משמחה לשמוע שהיא זמינה, ולא עבר יותר מדי זמן עד שהתחלנו לשאול מה שלומה האחת של השניה, מה קורה, מה חדש, ואז נפלה הפצצה. "מתי רואים אותך?", שאלתי כבדרך אגב, מתחילה לחשוב מתי הייתה הפעם האחרונה שהתאפשרה לנו להתראות, ואפילו את זה לא הצלחתי לזכור. היא חשבה כמה שניות, ופתאום שאלה בחזרה, "אם כבר מדברים על להתראות, איך זה שלא ראיתי אותך אתמול בכנס קצונה?". אילו יכולתי לנשום אחרי אותו הרגע, סביר להניח שלא הייתי בוכה. לקחו לי כמה דקות של תחקור ופאניקה גמורה בשביל לגלות ממנה שיום קודם לכן, ביום שבו לקחתי חופש, התקיים כנס קצונה לבוגרי הקורס שלנו, ועוד כמה שניות בשביל לדעת שהקצינים - המפקדים שלנו היו אמורים ליידע אותנו על כך, ולשלוח אותנו לשם. כשלבי מאיים לשבור לי את הצלעות מרוב בלבול וחרדה, נאלצתי לנתק איתה את השיחה, ירדתי מהאוטובוס בתחנה המוכרת והישנה והתקדמתי בצעדים ארוכים ומהירים לכיוון המשרד. נחושה בדעתי למצוא את המפקד שלי, ולשאול אותו על כל הסיפור המוזר מכדי להיות אמיתי. איך הוא לא סיפר לי? בהיכנסי למשרד מצאתי את השותף שלי למדור ואת המפקד שלנו ישובים זה מול זה, כבכל יום עבודה אחר, רק שאני הייתי שונה. "אתה ידעת שהיה אתמול כנס קצונה?", שאלתי אותו לפני כל דבר אחר שהיה עשוי לחלוף בראשי, תולה את השאלה באוויר. המפקד שלי הסתכל עליי בנונשלנטיות אדירה, וענה, בניגוד לכל הציפיות וכל התרחישים שרצו לי בראש - "כן". מה? הסתכלתי בו כלא מאמינה, מגייסת את כל הכוחות שעוד נשארו בי בשביל לבלוע את הדמעות פנימה ולהמשיך בחקר האמת. "ולמה לא אמרת לי?", יריתי את השאלה המתבקשת, לא יודעת אם אני באמת רוצה לשמוע את התשובה. "לא ראיתי אותך ברשימה", הוא משך בכתפיו וחזר לשלו, כשבאותו רגע רצתי החוצה מהמשרד וחיפשתי כמשוגעת את מי ששלח את ההודעה לקצינים בדבר כנס הקצונה. כל הסיפור הזה לא נשמע לי הגיוני, מההתחלה. גם שהוא לא סיפר לי, ואני לא ברשימה? הרי כל מי שמתקבל ליחידה שלנו הוא עם קב"א מעל 54 ועם מתאם ממש גבוה לקצונה, ועוד הייתי אחת מהמצטיינות בקורס, איך זה יכול להיות שאני לא ברשימה. אחרי כמה חיפושים במדורים האחרים מצאתי את הקצינה ששלחה את ההודעה, וביקשתי ממנה לראות את הרשימה. הייתי בתוכה, ועוד איך. בשלב הזה כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות והכל פשוט יצא החוצה. לידה. היא לא מכירה אותי ככה, לא מכירה אותי כמעט בכלל ככה שהיא קצת נבהלה לראות אותי בוכה, ושאלה מה קרה. לא הצלחתי אפילו להוציא מילים מעומק האכזבה, מעומק הכאב שהיה לי, על זה שלא רק שהוא לא סיפר לי, ולא רק שהייתי ברשימה, הוא אפילו לא הסתכל. או שהוא שיקר. אם לא הייתי מדברת עם ליאור באותו בוקר ואם לא היה לי משעמם באוטובוס, סביר להניח שלעולם לא הייתי מגלה. "את רוצה להיות קצינה?". היא שאלה אותי ואני חשבתי לעזאזל, מה זה משנה אם אני אהיה קצינה או לא אהיה קצינה, אבל את הזכות האלמנטרית לדעת שמגיע לי להתחיל מיונים או לנסות, אני לא יכולה לקבל? הנהנתי כן עם הראש, והיא אמרה שהיא תשלח לו שוב את הרשימה, ושאני אדאג שהוא ימלא את חוות הדעת עליי. היא כבר תדאג לשלוח את זה לשלישות ולומר להם שלא יכולתי להגיע לכנס. חזרתי למשרד עם לב רועם, כולי נסערת, לא יודעת אם פספסתי כבר את ההזדמנות להיכלל בסבב המיונים הבא, וברגע שנכנסתי בדלת ביקשתי ממנו, בכל לשון של בקשה, "תקשיב. זה חשוב לי. אני חייבת שתמלא את חוות הדעת בשביל שנוכל לשלוח את זה לשלישות כמה שיותר מהר". אני לא יודעת כמה שעות לקח לי לגרום לו לעשות את זה. בכל פעם שביקשתי הוא רק נכנס לטבלאות ולמטלות הרגילות שלו יותר ויותר, אומר "כן כן" עם הראש אבל מתנער ממני כלאחר יד, אפילו כשהעיניים שלי אדומות מתסכול ותדהמה. המפקד שלי, שכל כך תפסתי ממנו ושכל כך הערכתי אותו ושהשקעתי בו יותר מלב ונשמה בכל דבר קטן, אפילו בימי ההולדת או בעבודה, פשוט הסתיר ממני את העובדה שיכולתי לצאת לקצונה, וגם אחרי שהעמדתי אותו על טעותו הוא ממש לא מיהר לעזור לי לחזור לדרך המלך. היה הרבה יותר נוח לו לחשוב שאני ארד מזה ושאני לא אתאמץ ולא אעשה כלום, ופשוט אשאר אצלו במדור שנתיים שלמות בלי להגיד מילה. בשלב מסויים הוא יצא החוצה לפגישה, ואני כבר לא ידעתי את נפשי מרוב כעס. הוא עדיין לא מילא את חוות הדעת שלו, ואני לא ידעתי מה הסיכויים שלי בכלל, מתי יהיה הזימון הבא, מה התהליך. הרמתי טלפון לשלישות וביקשתי לדבר עם שליש היחידה, הקצין שמרכז את כל נושא הקצונה. "אני צריך שהמפקד שלך יכתוב בפירוש למה את לא ידעת ולמה לא הגעת לכנס, ושיכתב את המפקדת הישירה שלו ואת ראש מדור כוח האדם בחטיבה", הוא אמר לי בטון תקיף. לא הקשיב אפילו למה שקרה. לא ידעתי מאיפה להתחיל לבקש ממנו לנסח מכתב עכשיו כשהוא בקושי ממלא עליי חוות דעת מסכנה - לבי קמל בתוכי. הרגשתי פשוט נבגדת ופגועה. אחרי דרך לא דרך והפצרות לא הפצרות, הצלחתי להוציא ממנו הודאה שהוא ידע שהיה כנס אבל הוא פשוט לא טרח לספר לי, ואחרי שביקשתי מהשליש בכל לשון של בקשה לדבר איתו, הוא אמר שינסח מכתב וישלח, אחר כך אולי ישקלו את הבקשה. אנשים סיפרו לי על שהיו בכנס וכמעט כולם חתמו ויתור, ובכל פעם ששמעתי דבר כזה פשוט רציתי להתחיל לבכות מההתחלה. למה מישהי שכל כך רוצה צריכה להיאבק כל כך רק בגלל טעות מטופשת ואדישה של מפקד שלה, כשלכל השאר יש את ההזדמנות לבחור לפחות שהם לא רוצים, ולדעת על הקצונה. אילו יכולתי לכמת את מספר הפעמים שנשברתי באותו יום, גם רגשית וגם פיזית, ואת כל הדמעות והתסכול והכאב וההשפלה שחשתי באותו היום, היה בהחלט אפשר להגיד שזה הספיק לפחות לפלוגה שלמה, ועדיין עד עכשיו, אני לא יודעת מה יהיה ואני לא יודעת אם תהיה לי הזדמנות בכלל להמשיך את התהליך כמו כל מי שהתחיל וכל מי שהיה. כל מה שחשבתי על המדור שלי ועל המפקד שלי פשוט התנפץ לי מול העיניים באותו יום, ואף פעם לא יהיה אותו הדבר. ואני רק מקווה שהטעות שלו, או הכוונה שלו, לא תעלה לי בהתקדמות הלאה בחטיבה, למקום אחר שבו אולי יוכלו להעריך אותי ולתת לי את האפשרות לצמוח הלאה, כמו שרק אני יכולה.
|
|
[לקריאת התגובות]
[הוספת תגובה]
סה"כ תגובות: 5
|
|
|
|
|
|
שבוז הוא פורטל המיועד ל מתגייסים,
חיילים וחיילים
משוחררים. שבוז כולל מידע מעודכן ורלוונטי על
צו ראשון. תפקידים, קורסים,
מיונים, תאריכי גיוס,
רשימת ציוד,
טירונות, חיל השריון, חיל רגלים (חי"ר), חיל תותחנים, חיל הנדסה (הנדסה קרבית), חיל הים, חיל הרפואה, חיל האוויר, חיל החימוש, חיל שלישות, חיל החינוך, חיל המודיעין, מג"ב, גולני, אגוז, שלדג, סיירת מטכ"ל, 669, דובדבן, עוקץ, חובלים, קצין העיר, בית החייל, משכורת צבאית, חר"פ,
גימלים,
קצונה, הנחות לחיילים,
עבודה מועדפת, פיקדון אישי, מענק שחרור,
פסיכומטרי, בגרויות, כנס משתחררים ועוד.
|
|