עכשיו סיימתי שיחת טלפון של כשלושת רבעי שעה בסה"כ.

הרגע נפרדתי מחבר שלי.

אני מרגישה עצוב. אני מרגישה שזה טוב במידה מסויימת. ובכל זאת אני מרגישה עצצוובב :(..

קצת הקדמה?..

אני בי"ב עכשיו. חבר שלי הוא מישהו מהשכבה שלי. היינו ידידים עד עכשיו שנתיים בערך ואנחנו חברים מאז הסילבסטר (היום ז"א 28/4. משום מה האתר לא הסכים לפתוח לי פוסט חדש אז עידכנתי את הקודם).

זה היה מאוד ספונטני ובלי תכנונים בכלל.

הוא שאל אם אני רוצה ללכת איתו בערב לת"א. שמחתי ואמרתי בסדר. לא ידעתי שיש כוונות או משהו, זה היה בתקופה שהתחלנו להיות ידידים קרובים ממש.

ויצאנו. ואז איכשהו ב-12 הייתה נשיקה. אז תגידו לי "אז מה" זה 12, בסילבסטר. סתם נשיקה.

זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלי. אני לא סתם מחלקת אותן. היו לי עד עכשיו 4 חברים, אחד מהם למשך שנתיים ועדיין לא התנשקתי עם אף אחד מהם. זה לא סתם בשבילי..

בכל מקרה מאותו יום שהיה חלומי ממש.. כ"כ נהננו... נהיינו ממש קרובים ולא דיברנו על זה אבל כבר היה ברור לשנינו שאנחנו כבר לא בגדר ידידים. אחרי 4 ימים בערך הוא שאל אותי. צחקתי ואמרתי לו שאחרי הסילבסטר כבר חשבתי שזה ברור.

מאז אנחנו חברים.

זה לא היה מושלם אף פעם, זה לא התחיל בקראש גדול או משהו. אבל הוא חמוד. וברגע שנהיינו חברים והתחלתי להתקרב אליו מאוד- כל יום אצלו בבית, 3 פעמים בשבוע יוצאים- סרט ביחד, מסעדות ביחד או סתם לעיר.

פשוט התקרבתי מאוד. למדתי לאהוב אותו. לאהוב? אני לא יודעת מה נחשב בדיוק לאהוב. כשקרובים מאוד למישהו, ואכפת ממנו מאוד, לא רוצים לפגוע בו, רוצים להיות איתו כל הזמן?

וזה היה כיף ממש! אנחנו כ"כ נהנים ביחד. אני מרגישה ממש קרובה אליו ואני לא אחת שקל לה להתקרב לאנשים.

אבל משהו העיק קצת כל הזמן.. איכשהו היה לי קשה לנשק אותו, לא היתה בזה הרבה התרגשות. והאמת שאין לי מושג איך זה אמור להרגיש כי הוא הבנאדם היחיד שנישקתי.

והרבה פעמים הוא גורם לי להרגיש לא בנוח.. כלומר- משוויץ בי יותר מדי בצורה שגומת לי להרגיש שאולי הוא יוצא איתי רק בשביל להשוויץ ולספר על זה.

זה אף פעם לא היה מושלם אבל התקרבתי אליו ממש ואחרי שהתקרבתי לבנאדם אני פשוט לומדת לאהוב אותו, לאהוב כל פרט בו, זה ככה עם כל בנאדם אצלי, גם עם החברות. ובגלל זה אני לא יכולה להתמודד עם פרידות.

כמו לפני התקופה שהיינו חברים- יש לנו המון תחומי עניין משותפים. אנחנו אוהבים ממש את אותם דברים- תמיד יש לנו מה לעשות ביחד, ואנחנו נהנים ביחד ממש.

הייתה לנו שיחה לפני כמה זמן והוא סיפר לי סוד שלו- שיש לו קצת התלבטויות בקשר לזהות המינית שלו.

ולמען האמת אין לי בעיה עם זה. אני לא נגד הומואים ולסביות. אני חושבת שאם אוהבים בן אדם, לא משנה ה"מעטפת החיצונית" שלו.מה משנה המין או הגיל כשבאמת מתחברים למישהו. אני אישית נגד ההגבלות שהחברה שמה עלינו בקשר להעדפות אישיות. כמו החוק של הפדופיזם- אם מישהי אוהבת מישהו והוא אוהב אותה ולא אכפת להם שהוא מבוגר יותר אז למה שהחוק יקבע שהם לא יכולים להיות ביחד?

בקיצור דיברנו על זה, זה די מדכא אותו כי אף אחד לא מקבל את זה והוא מפחד שזה יתפרסם ואנשים יסתכלו עליו אחרת.

בהתחלה זה לא שינה הרבה, אבל עכשיו הוא אמר לי שהוא לא יודע אם הוא נמשך אליי. אמרתי לו שהוא חייב להחליט מה הוא מרגיש, שהוא לא יכול לשחק בי ככה. הוא אמר שהוא ניסה, שהוא לא הצליח להמשך אליי בקטע המיני, ושאת כל השאר- האופי והכל הוא אוהב בי. (וכמו שהבהרתי קודם אני לא יודעת בעצמי אם אני לגמרי נמשכת אליו. אין לי מספיק נסיון בזה) הוא אמר שנמשיך להיות ידידים קרובים בדיוק כמו עכשיו, הכל אותו דבר, רק בלי הנשיקות והקטע הרומנטי. זה נשמע אידאלי לא? אז למה יש לי הרגשה שזה פשוט לא ילך?

סיימתי את השיחה איתו והמשכתי לשבת בחוץ על המדרכה. לא יודעת.. אני מרגישה חלולה כזאת בפנים. איבדתי משהו. ריקנות..

אני לא יכולה להרדם.