לסמ"ר (מיל') ישראל צוריאל, בן גרעין שהתגייס לגדוד "הנח"ל המוצנח" של חטיבת הצנחנים, מעולם לא היה רצון עז להיות צנחן. הוא, מבחינתו, חלם על האפשרות הלא פחות זוהרת של שירות בלהקת הנח"ל. אלא שבצה"ל העדיפו את צוריאל במתכונתו הלוחמת, והקירבה הכי גדולה ללהקה צבאית אליה הגיע, בסופו של דבר, היא הזדהות עם אחד משיריה המפורסמים של להקת פיקוד המרכז: "גבעת התחמושת".

סמוך ליוני 1967, כשהוא כבר שלוש שנים לאחר תום שירות החובה, נקרא צוריאל להתייצב בבסיס יחד עם חבריו לחטיבת המילואים של הצנחנים. "כל מיני חיילים חסרי סבלנות צלצלו לחטיבה כדי לשאול מתי מגייסים אותם", הוא נזכר. "אף אחד לא הבין למה אנחנו נשארים בבית. כולנו חיכינו לקבל כנפי צניחה עם רקע אדום, אות הצניחה המבצעית".

המילואימניקים דמיינו כיצד יצנחו על חולות אל-עריש, אך לאחר שהאזור נכבש על-ידי החטיבה הסדירה, הם נשלחו לירושלים. שם, ארב להם בפינה אחד הקרבות הקשים של מלחמת ששת הימים: הקרב על גבעת התחמושת. שם גם גילה צוריאל, בעל כורחו, שהשירות הקרבי התאים לו הרבה יותר משירות בלהקה. כאשר נתקלו החיילים באש אויב חזקה, הוא יצא מתוך התעלה בשטח חשוף, וחיפה על הכוח שהמשיך לנוע בתעלה. עם שוך המלחמה, הוענק לו על כך עיטור המופת.

העסק הריח רציני

צוריאל, להבדיל מחבריו, דווקא היה מרוצה מכך שמקום התקיפה של חטיבתו הוטה מסיני לבירה. "לא רציתי להתרחק עד החולות והדיונות של אל- עריש", הוא מסביר, "זה לא מצא חן בעיני. לגבי ירושלים, לעומת זאת, ההרגשה שלי הייתה מאוד חיובית, כי את העיר אני מכיר טוב עוד מביקוריי אצל הדוד שלי, שגר שם".

"הגדוד שלי עלה ראשון לירושלים", הוא ממשיך, "ובעקבותינו עלתה שאר החטיבה. הגענו לעיר ובקושי ראינו אנשים ברחוב, פה ושם אמבולנסים ואנשי הג"א. החליטו לכנס את כל החטיבה במחנה שנלר, אבל איך שירדנו מהאוטובוסים התחילה הפגזה נוראית על המקום. פיזרו אותנו מיד במקומות שונים בירושלים, והמחלקה שלי הגיעה לשכונת בית וגן. נשארנו שם כמה שעות. בסביבות תשע בערב צלצלתי הביתה, ואמרתי לאשתי שאני נמצא 'ליד הדוד', כי מטעמי בטחון שדה אסור היה לי להגיד שאני בירושלים.

"בחצות הגיעו המ"פים עם קבוצת הפקודות של המג"ד, והעסק התחיל להריח רציני. חילקו לנו תחמושת, עלינו לאוטובוסים ונסענו. אני הייתי מא"גיסט, ולכן כל הזמן הייתי עם מנשא, עם ארבע-חמש קופסאות תחמושת, עם מסכת אב"ך שהייתה קשורה לי לרגל, והכל היה מאוד כבד. עלינו לאוטובוסים ונסענו לכיוון בית הספר לשוטרים. איך שהגענו לשכונת כרם אברהם, נקלענו לפקק עצום של משאיות עם תחמושת, אוטובוסים של אגד, וכל מה שאפשר. הורידו אותנו מהאוטובוסים והתחלנו ללכת ברגל.

"הלכנו בערך שלושה קילומטר, עד לפאתי גבעת התחמושת. איך שהגענו, חלק מהחיילים מהפלוגה המסייעת עלו לקומה השנייה או השלישית של הבתים באזור, והתחילו לירות מהמקלעים שלהם לכיוון בית הספר לשוטרים. במקביל, בזמן שפלוגות שונות התחילו להיכנס ליעד, נפלה עלינו הפגזה נוראית מהצד הירדני. לא חיכינו יותר מדי, ומיד קפצנו לתוך חדרי המדרגות של הבניינים. אני אישית, הרגשתי מאוד נוח ומוגן בתוך חדר המדרגות, וקיוויתי שאולי זה יימשך ככה, ונישאר שם.

"כמובן שאז הגיעה הפקודה 'קדימה לצאת לדרך'. 'אוי-אוי-אוי', חשבתי לעצמי, אבל אין מה לעשות, פקודה זו פקודה. איך שיצאנו מהבניינים והתחלנו לנוע, קיבלנו הוראה 'כולם לשכב'. הכל בזמן שיורים ומפגיזים אותנו. כל אזור גבעת התחמושת היה בנוי כיעד מבוצר – הייתה תעלה מרכזית, וממנה יצאו תעלות צדדיות שבסופן היו בונקרים. בנוסף, כל הגבעה הייתה מלאה בקונצרטינות של גדר תיל.

"היו שתי אפשרויות לפרוץ דרך הגדר: או לחתוך את התיל או לפוצץ אותה עם חומר נפץ. מכיוון שהיה המון רעש מסביב, לא הייתה דילמה. חוליית החבלה פוצצה את הגדר, וכולם התחילו לנוע לכיוון הפתח. אחרי כמה מטרים התגלו גדרות נוספות, שגם אותן היה צריך לפוצץ. בינתיים, כולנו שכבנו תחת אש. לא הייתה אפשרות להכניס אותנו בחזרה לבתים, ולקח להם לא מעט זמן לפוצץ את הגדר השנייה. באותו רגע יכולנו רק להתפלל".

עשיתי אן-דן-דינו

בתום דקות ספורות, שנמשכו כנצח, הצליחה חוליית החבלה השנייה לפוצץ את סוללת הגדרות הנוספת. כתוצאה מהפיצוץ נפער חור, שדרכו החל גדוד שלם להתנקז פנימה, אל תוך היעד המבוצר. "אנחנו, בתור פלוגה ב', היינו אמורים לנקות תעלה רדודה, לעבור כמה בונקרים ולהגיע עד לבית הספר לשוטרים בקצה התעלה, שם פלוגה אחרת הייתה אמורה להחליף אותנו", מסביר צוריאל. "איך שהגענו למקום הפרצה, שמענו זעקות: 'אמא, נפצעתי'. צעקות שבר של ממש. אבל לא הייתה אפשרות להתעכב ולסייע.

"פתאום, ראיתי שהחייל שרצתי אחריו נעלם לי מהעיניים. הוא פשוט קפץ לתעלה, ונעלם. אז קפצתי גם. אמרו שהתעלה רדודה. איפה רדודה, היא הייתה עמוקה מאוד. בנוסף, מרוב שהיא הייתה צרה, כמעט שאי-אפשר היה לזוז בתוכה. בכל זאת, המשכנו להתקדם, גם כאשר ניתכה עלינו אש מכל הכיוונים. אחרי כמה דקות, זה שרץ לפניי הצביע לרצפה, ושאל אותי 'מה זה?' אלה היו ההרוגים של הלגיון הירדני. זאת הייתה ההיתקלות הראשונה שלנו עם התוצאות הזוועתיות של המלחמה. המשכנו להתקדם. עברנו עוד כמה מטרים, ופתאום נתקלתי בערימה של חוטי חשמל או טלפון. התעלה הייתה חסומה לגמרי, ולא יכולתי להתקדם הלאה. אם הייתי נכנס עם המקלע והציוד לסבך הזה, אולי הייתי נמצא שם עד היום. נאלצתי לצאת החוצה.

"באותו לילה היה הרבה יותר בטוח בתוך התעלה מאשר מחוצה לה, אבל לא הייתה לי ברירה. קפצתי החוצה, ולא חשבתי על הסיכון. לא היה לי ספק שאני חייב לרוץ אחרי אלה מקדימה, שהתקדמו בינתיים. קפצתי בחזרה לתוך התעלה, ורצתי בכל כוחי כדי להדביק אותם. רצתי לבד, והייתי כבד נשימה. פתאום הגעתי להסתעפות דרכים. שאלתי את עצמי לאן עכשיו, שמאלה או ימינה. עשיתי 'אן-דן-דינו', כמו שעשינו כשהיינו ילדים. אבל אז, פתאום, החלטתי לבחור בתעלה הימנית. פניתי ימינה, ובאמת אחרי כמה דקות הגעתי אל הכוח. חברתי אליו, וביחד חיכינו לפלוגה השנייה, שהייתה אמורה להמשיך בלחימה לכיוון הבונקר הגדול.

"בשלב הזה, קיבלנו פקודה לצאת מהתעלה, לשכב ולהיות בהמתנה. פה היו כמה בעיות: החובש המחלקתי חטף צרור ביד. אחד המ"כים, שלמה מגריל, שעזר לחבוש אותו, חטף כדור בעצמו ונהרג. אחר כך, אחד המ"מים חטף כדור בגרון, אבל שרד הודות לאחד הרופאים. אני בינתיים שכבתי בשטח, עד שהגיעה הפקודה לחזור ולהמשיך בלחימה לכיוון גבעת התחמושת.

"התחלנו לטפס לכיוון בית-הספר לשוטרים. פתאום, מהתעלה ממול, אחד הירדנים התחיל לירות לכיוון שלי. מהר תפסתי מחסה. כשהוא הפסיק לירות, יריתי בחזרה לכיוונו. הוא השתתק. המשכנו לטהר את התעלה בחוליות של שלושה. מפקד החוליה הלך מקדימה וטיהר עם העוזי. כשהגענו לתעלה צדדית או לבונקר, היינו משליכים רימון, ונכנסים לטהר ברגע שהוא התפוצץ. בחלק מהבונקרים היו מיגונים כפולים, שעשו הרבה צרות לכוחות שהגיעו אחרינו.

"המפקד שלי רץ קדימה וטיהר את התעלה. פתאום הוא בא ואומר לי: 'לך אתה תטהר'. התקדמתי והתחלתי לירות במא"ג עד שקיבלתי מעצור. ניסיתי לשחרר אותו, ולא הצלחתי. חזרתי למ"מ ואמרתי לו שיש לי תקלה, והמא"ג לא פועל. הוא אמר 'תן לי', דחף אותי, עקף בלחץ ורץ קדימה. אחרי דקה-שתיים הוא חזר בצעקות: 'נפצעתי, נפצעתי'. הפכתי להיות ראשון בחוליה, ורצתי קדימה. המשכתי להתקדם בתעלה. לפתע, גלגלו אליי רימון. אמרתי לעצמי: 'זהו, אני גמור'.

"יש גיבורים שלוקחים את הרימון וזורקים אותו בחזרה אל האויב, אבל אני לא לקחתי את הצ'אנס הזה. רצתי אחורה הכי מהר שיכולתי, צעקתי 'רימון', ונשכבתי על הקרקע. הרימון התפוצץ, ובדקתי את עצמי. הרגשתי יובש בפנים ובשפתיים. חשבתי לעצמי 'בטוח נפצעתי'. אבל לא, הסתבר שזה היה ענן של אבק שנדבק לי לפנים. לגמתי מהמימייה, והכל הסתדר. בינתיים, התחיל להפציע השחר, והגיעה פלוגה נוספת. הייתה מהומה, ואחד הסמלים שלנו חטף כדור ברגל. כל הזמן הסתכלנו סביבנו כדי להבין מי נשאר איתנו.

"כשהפציע השחר התגלה לי טנק שרמן ישראלי שעמד מחוץ לתעלה. חשבתי לעצמי שהטנק יוכל לעזור לנו ולירות לכיוון הבונקרים, אם רק יכווינו אותו. יצאתי מהתעלה בריצה לכיוון הטנק. עברתי מרחק של בערך 100-200 מטר, והגעתי אליו. הכוונתי אותו בצעקות תחת אש, שנחלשה כי מרבית הירדנים או חוסלו או ברחו לגבעות הסמוכות. התחלנו לעזור בפינוי הפצועים. נשארנו בשטח המתחם עד סביבות השעה 11 בבוקר. בתעלות כבר היה שקט".